"הבדידות היא דבר נורא" היא חשבה. היא הציתה סיגריה אבל לא
עישנה "התחלתי לעשן על החוף ואני אפסיק לעשן על החוף", היא
נזכרה באותו לילה רחוק על חוף קיסריה עם חבריה (זה היה מין לחץ
חברתי ואחר-כך התמכרות לפוזה של העישון). היא ישבה על צינור
גדול שהיה בולט בחלקו מתוך העפר שמחוץ ל"רידינג", בתערוכה של
'אומנות הארץ' או משהו כזה, שילוב בין 'חוצות היוצר' לשבוע
הספר עם יצירות אומנות גרועות בפנים.

היא ראתה אותו, הוא היה גבר נאה עם פנים יפות וגוף משגע שהלך
בין הדוכנים. לא נכנס, רק מסתכל, כנראה שגם הוא לא כל כך
התעניין. הוא התיישב על הצינור בקרבתה. רוח קרה באה מהים והוא
פשט את הג'קט שלו והושיט לה בשתיקה. היא הסתכלה עליו ואז לקחה
את הג'קט והתעטפה בו בלי מילים. חם היה לה בפנים, טוב. הוא
המשיך להביט בה ולהתפעל מיופיה. גבר וילדים התקרבו, הגבר שלה,
הילדים שלה. הסיגריה עמדה להיגמר. הוא נשאר ישוב על הצינור,
מביט בהם, המום.  היא לקחה שאיפה יחידה שהשאירה סימני ליפסטיק
ואז כיבתה את הסיגריה על העפר. היא, הגבר והילדים קמו ללכת.
בדרך היא כמו הפילה עליו את הג'קט ואת בדל הסיגריה. הם הלכו.
הוא המשיך להסתכל עליהם עד שנעלמו מעבר לפינה. "הבדידות היא
דבר נורא" הוא חשב.