אני יושבת במרפסת ומסתכלת על העיר, ואני רואה המון אורות
צבעוניים. בכל חלון של בית, כל פנסי הרחוב...
אני מסתכלת על הכל מלמעלה ולפתע מבינה שכל אחד מהאורות שייך
לחיים של אדם. וכל אחד מאותם בני אדם הוא חלק אחד מהעולם. הוא
בשום אופן לא מישהו חשוב. לא מישהו שישנה משהו. אך יחד עם כל
שאר האנשים הוא מרכיב את המכונה הענקית שנקראת עולם. גם אם הוא
אינו מעוניין בכך, הוא חלק מחיים שלעולם לא נגמרים. חלק
ממחזוריות שנמשכת ונמשכת. ואין לו ברירה חוץ מלשתף פעולה.
אך מה העניין בלחיות אם הנך יודע שלא תשנה כלום? אתה חי את
חייך במטרה לגרום לאנשים לזכור אותך, אך אם משימה זו לא תוגשם
לעולם, למה כה לטרוח בהגשמת חלומותינו?
וכאן אנו מבינים שהחיים הם משהו שאתה מוצא את עצמך בתוכו
ולעולם אינך יודע מה לעשות כדי להצליח. אז למה לנסות?