כאשר קמתי מנמנום אחר-הצהריים שלי מתחת לעץ שלי במטע התפוחים
שבמושב, התחלתי להרהר על החלום המוזר שחלמתי. בחלומי ראיתי
ציפור קטנה מתעופפת לה מעל שלולית חורף, ומתקרבת עוד ועוד,
כאילו מתגרה בשלולית שלא תצליח לעולם לתפוס אותה, ולפתע, מין
יד שעשוייה ממים מושכת אותה אל עבר השלולית ומעלימה אותה
בתוכה. לא היה לי שום מושג מה הייתה המשמעות של החלום הזה,
אולי לא הייתה לו שום משמעות אך המשכתי לחשוב עליו עוד ועוד.

ניערתי את עצמי מהעלים והדשא וקמתי ללכת הבייתה. השמיים היו
בצבע כחול-אפור חורפי והיו עננים שלובנם התקדר כשם מצפונו של
דויד לאחר פרשת אוריה החיתי. זרזיפים של טיפות גשם נשקו לגופי
החצי-מעורטל; לבשתי גופייה דקיקה ומכנסיים קצרים. מי היה יכול
לצפות ליום "חורפי" שכזה עכשיו?

חזרתי הבייתה ועברתי במפתן הדלת לצלילי ועוויית "הילד הזועק"
של אימי: "ירדן, הסתכלי על עצמך! כולך רטובה! עלי מייד לחדר
והחליפי בגדים! רק זה מה שחסר לי עכשיו, שתחטפי דלקת-ריאות או
שפעת או משהו..." "טוב, טוב, בסדר..." זה מה שעמדתי לעשות, למה
הם לא מבינים שאני ילדה רצינית בעלת שיקול-דעת? טוב, יש להם
כמה סיבות לחשוב שאני לא ילדה כזאת... אבל הכל נבע מהשתובבויות
בלתי מזיקות ותמימות לחלוטין שלי ושל החבר'ה! אוי, אז "סחבנו"
כמה אגסים מדוכן פירות בשוק בטבריה... הרוכל בכלל לא שם לב
לזה! הם הבחינו בזה רק כשהם שמו לב לאגס אחד מסכן שנח לו בפינת
שולחן-הכתיבה שלי בעוד שלא היו לנו בכלל אגסים בבית ותירצתי את
זה כ"מחווה של אמא של יואב לחג השבועות"... בעוד שחג השבועות
היה במרחק של חודשיים מאיתנו... מה לעשות, אני לא יודעת
לשקר...

זה מה שקורה כשגרים במושבים קטנים קצת מעל הכינרת וקצת ממערב
לנהר הירדן. משתעממים. הפסטורליות לא מכפרת על השגרה.

קבענו כולנו להיפגש היום בערב ליד הגת וללכת ביחד לירדן או
משהו כזה... "אולי עדיף שלא תצאי היום? אמנם הגשם נפסק, אבל
הוא יכול להופיע שוב. תישארי בבית ותצפי בטלוויזיה, אולי יש
איזשהו סרט מעניין בכבלים." "לא, אמא, מתחשק לי לצאת היום",
אמרתי. הבית נועד רק בשביל שנוכל להגיד שיש לנו לאן לחזור.
האדם מטבעו נודד ומחפש דברים חדשים כל הזמן. האנשים בתקופת
התנ"ך הסתדרו מצויין בלי טלוויזיה בכבלים ובלנדרים! "ואולי
הפעם כן תישארי?" היא הרי יודעת שזה קרב אבוד, אז למה היא מנסה
בכלל?! אבא ישן, אז הוא לא יכול לצדד בה, ועירן אחי הגדול נמצא
בצבא עכשיו. "ירדן? ירדן, אני מדברת אלייך!" "אמא, את יודעת
שלא יקרה שום-דבר! אני אחזור כמה שיותר מהר. להתראות!" וסגרתי
את הדלת מאחוריי.

בדרך לגת התחלתי לחשוב על אורי. אורי (עם חולם, כלומר האור
שלי.) הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו חברים טובים עוד מאז שאני
זוכרת את עצמי. למרות שכולם חברים של כולם פה, תמיד היה ביני
לבין אורי קשר חזק יותר מאשר ביני לבין יואב, למשל. בזמן
האחרון התחלתי לחשוב על אורי בתור קצת יותר מחברי הכי טוב.
אולי השעמום גובר עליי פתאום, אולי זו ההשפעה של גל החום שחלף
פה לפני כמה ימים, ואולי פשוט ההורמונים שלי יצאו מכלל
שליטה...

קריאה מאחוריי קטעה את קו מחשבתי, בתואנה שהאדם שקרא לי מכיר
אותי, כי אכן הוא קרא לי בשמי. ואכן, לכשהסתובבתי, ראיתי את
יואב. "מה המצב, ירדן?" הוא שאל בעודו מתנשף. "הכל טוב..."
מילמלתי בחזרה. "מגניב..." "כן.." עניתי. "קרה משהו?" "לא, לא,
אני בסדר... סתם הרהרתי לעצמי..." "ירדן, יום אחד ההרהורים שלך
יהרגו אותך!" "מה פתאום... אממ... יואב?" "כן?" "איפה פשושון
נמצא עכשיו?" "הוא עדיין בתחנה." "אה, עדיין?" "כן. רוצה לבקר
אותו?" "כן, אין לי חשק לשבת ולחכות לכולם עכשיו בגת." "טוב,
אז בואי." הוא אמר, תפס לי את היד והוביל אותי אל עבר תחנת
האוטובוס שאורי היה נוהג לשבת בה מדי אחר-צהריים ולמכור פרחים.
אני כבר לא זוכרת למה התחלנו לקרוא לאורי פשושון, אני פשוט
זוכרת שתמיד קראתי לו ככה כשהיינו קטנים. מצאנו את פשושון יושב
בפיסוק רגליים כאשר ראשו מונח בין רגליו, מכוסה בכובע הדייגים
שקנה בגרמניה בקיץ שעבר.
יואב החל לדשדש במהירות ובשקט, נעמד לצידו, תפס את כתפיו
בפתאומיות, וקרא: "בו!"
אורי, בנונשלנטיות, הרים את ראשו, הסתכל עליו ואמר בקור-רוח:
"שמעתי את הסנדלים שלך עוד מלפני 30 מטרים." יואב החמיץ את
פניו ואמר: "אוף, אתה כזה מעצבן, אורי! למה אתה אף-פעם לא
נבהל? או מופתע? או משהו?" "כי העולם שלנו הוא כל-כך צפוי,
שאני לא יכול להיות מופתע ממנו..."  " fair enough", יואב
אמר.
מבטו של אורי נדד לעברי. "מה קורה, ירדן?" "הכל אחלה, מה
איתך?" "מה איתי? איתי טוב... אנשים מתחילים לקבל שכל ולעשות
חשבון-נפש אז הם קונים פרחים כדי לרכך את אלה שהם הולכים לבקש
סליחה מהם..." "עמוק..." אמרתי. "כן...טוב, יאללה, אני מתקפל.
הולכים לנהר?" "כן."ענינו שנינו ביחד. "טוב, אז תתחילו ללכת
בלעדיי, אני כבר אשיג אתכם." "איך שאתה רוצה", אמר יואב
והתחלנו ללכת. לאחר כמה דקות שמענו את אורי רץ מאחורינו ומנסה
להשיג אותנו. עצרנו וחיכינו לו שיבוא, והוא החל להתקרב יותר
ויותר אז המשכנו ללכת וכשהוא השיג אותנו הוא הלך לצידי וכרך את
ידו מסביבי. הנחתי את ראשי על כתפו. פרפרים געו בבטני אך
השתדלתי שלא להראות את זה מבחוץ.

כאשר הגענו לגת, פגשנו שם את כל החבר'ה. החלקנו כיפים, נתנו
טפיחות שכם וליטפנו ראשים, ואז התחלנו ללכת לעבר הנהר. ישבנו
כולנו בשורה והטלנו אבנים אל עבר הנהר הקר. לפתע שוב החל לרדת
גשם. שאר הבנות החלו להיבהל, אך הבנים רק התלהבו מזה. רובם
קפצו לנהר ללא חולצות, צועקים משמחה וקופצים, ושאר הבנים
שנשארו על הגדה היו בשלב של הסרת החולצות, ואורי היה ביניהם,
כשלפתע מישהו החל לצעוק ולעודד: "אורי! אורי! אורי!" ואז כולם
החלו להצטרף אליו: "אורי! אורי! אורי!" אורי חייך ועמד לקפוץ,
כשלפתע, בלי הודעה מוקדמת, קראתי: "אורי, רגע...". לפתי את
ידו, סובבתי אותו אליי, קירבתי את ראשו אליו כל-כך קרוב ששיערי
הרטוב דיגדג את צווארו, הבטתי בו עוצם את עיניו בשקיקה ועצמתי
גם את עיניי ונישקתי אותו. אני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז
שהתחלנו להתנשק, אבל זה נראה כמו נצח, כאשר ברקים ורעמים
השתוללו מסביבינו. כאשר שפתותינו נפרדו, הוא פקח את עיניו,
התבונן בי המום כמו שאר החבורה שנדהמה למראה הנשיקה הפתאומית,
אך לפתע מישהו התפכח והחל לצעוק שוב: "אורי! אורי! אורי!" ושאר
הבנים הצטרפו אליו. אורי קפץ לנהר כשגבו מופנה אל הנהר ופניו
עדיין מביטות בי בתדהמה. פתאום הנהר התחיל לגעוש ולעלות על
גדותיו. כל הבנות החלו לצעוק והבנים מהר החלו לחזור שוב את
הגדה. רק אורי לא שב. אורי טבע.

פתאום העולם החל להסתחרר סביבי, ובאותו זמן, כל הבלגן שהיה לי
בראש החל להסתדר. כל הרעמים והברקים והגשם שמסביבי, והצעקות של
הבנות והנסיונות הכושלים של הבנים להחיות את אורי היו כמו חלום
מטושטש והזוי מסביבי, והתחלתי לחשוב על החלום ועל אורי ופתאום
הכל התבהר לי... הציפור הקטנה הייתה פשוש, לאורי קראו
פשושון... השלולית הייתה בעצם הנהר, והציפור שהתגרתה בשלולית
הייתה בעצם אורי שרצה להוכיח שהסערה לא תמנע ממנו להיות בתוך
המים.
רצתי הבייתה בכל הכוח, עליתי לחדרי ונעלתי את הדלת מאחוריי.
אני לא זוכרת כמה זמן בכיתי, אבל רק שהתעוררתי רטובה כולי
בבוקר למחרת.

כבר למחרת אחר-הצהריים נערכה הלווייתו של פשושון. משום-מה לא
בכיתי, רק הסתכלתי על האדמה הלחה ועל זרי הפרחים שהונחו מעליה.
אני עדיין לא יכולה להאמין שאורי לא קיים יותר. אני כל הזמן
אומרת לעצמי: "כבר אין יותר אורי, כבר אין יותר אורי". ואני
פשוט לא מצליחה לעכל את זה.

בתום ההלווייה אמא של אורי ניגשה אליי ואמרה לי לבוא איתה
לביתם כדי שהיא תוכל להביא לי כל מיני מזכרות ממנו. לא רציתי,
כי ידעתי שאני אבכה בכל פעם שאני אתבונן בן, אך היא התעקשה
בתוקף.
כשנכנסנו הבייתה, היא ניגשה למטבח ואמרה לי בינתיים להיכנס
לחדר שלו ולבחור כמה דברים. לא ידעתי מה לקחת. רציתי רק כמה
תמונות שלו וציורים שלו וזהו. לפתע נחו עיניי על יומנו שהיה
מוחבא בצורה לא יסודית מתחת לכר שלו. התיישבתי על מיטתו ופתחתי
את היומן. אני לא יודעת אם זה היה צירוף מקרים, אבל פתחתי אותו
בעמוד שבו הייתה הרשומה האחרונה שלו. לא יכולתי להתאפק ולא
לקרוא, לכן קראתי. מיד כשסיימתי לקרוא, זרקתי בבהלה את היומן
מידיי וקמתי בחוסר-אונים מהמיטה. המילים האחרונות שפשושון כתב
היו: "אני כל-כך אוהב את ירדן שאני מוכן למות בשבילה".