הבדידות שטפה אותה מבפנים. היא ניסתה למצוא תעסוקה אך לא מצאה
מרגוע לנפשה. הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו היה רועי. החיוך
היפה שלו, הצליל המתוק של צחוקו, שערו הרך, מגע ידו המלטפת. כל
אלו העלו דמעות בעיניה. כמה זמן כבר חלף? חודש? שנה? נדמה היה
לה כי אין הבדל בין השניים. הזמן שחלף ללא רועי לצידה נדמה
לנצח. היא זכרה את המילים האחרונות שאמר לה: "אני אוהב אותך.
נתראה מאוחר יותר".  רצה הגורל שהם לא יתראו עוד לעולם. הגורל
הוא ששלח את רועי לאוטובוס המקולל ההוא, שאליו עלה גם המחבל
שבשניה אחת הרס את עולמה. מהרגע שקיבלה את הבשורה הנוראה מכל
היא לא יכלה למצוא את עצמה. היא בכתה כל-כך הרבה שהיא לא ידעה
כיצד נותרו בה עוד דמעות. תחילה היא סירבה להאמין במציאות. היא
ציפתה שבכל רגע הדלת תיפתח ורועי יכנס לבוש במדים, מחייך אליה.
או שלפחות הטלפון יצלצל והיא תוכל לשמוע שוב את קולו לוחש לה
מילות אהבה. אך זה לא קרה. היא חשה רגשות אשמה נוראיים. מדוע
לא עיכבה אותו מעט כשיצא מהבית? מדוע לא ביקשה שיסע ברכבת?
מדוע לא אמרה לו כמה שהיא אוהבת? כעס עצום שטף אותה. כעס על
אלוהים. על העולם. מדוע הוא ולא מישהו אחר? מדוע דווקא
לאוטובוס הזה עלה המחבל? מדוע לא היה להם יותר זמן יחד? המון
שאלות ניקרו במוחה מאז מותו. כיצד אפשר להמשיך לחיות? כיצד
ניתן להתמודד עם הזיכרונות שפוקדים כל רגע ביום? כיצד שורדים
וכיצד מתמודדים? כל-כך הרבה שאלות ללא תשובה. והבדידות פקדה
אותה כל יום מרגע שפקחה את עיניה והתעוררה למציאות של חיים
בלעדיו. האסון הפרטי שלה כאב כל-כך שהיא לא יכלה לחשוב על כל
האחרים.
כל האחרים שכבר איבדו אהוב או קרוב משפחה. וכל אלו שאינם
יודעים עדיין שיד הגורל האכזרית עומדת לקחת מהם מישהו אהוב
וקרוב, או את חייהם עצמם.
ויש כאלה רבים כל-כך.