המשפט האחרון בספר היה בנאלי כמצופה. יש לה יכולת שכזאת, לנחש
סיומים עוד במבוא אפילו. יכולה לקרוא 5 וחצי שורות ולהגיד,
טוב, השחרחר ימות, המשפחה תתאחד שוב סביב הכאב, והארוסה האוהבת
תתנחם בזרועות חברו הטוב והשבור. היכולת הזאת קצת מוציאה את
הטעם. מתחילה איזה ספר ומאבדת עניין כי הסוף כבר לא לטעמה.
בשביל מה לבזבז אנרגיה כשהאכזבה כבר נכתבה שם, בעמוד האחרון,
ובכל זאת... היא כמעט תמיד בולעת את המילים, גם את הגרועות
וחסרות הברק, רק כדי לדעת את מה שידעה לפני 250 עמודים. ועדיין
לא יכולה לסגור עד המילה האחרונה. הרגל מגונה או מוטו לחיים
שנדבק אליה בעל כורחה.

לקראת הסוף, כשכבר הרגישה את הכריכה האחורית נטרקת על הדף,
החליטה שהפעם זהו. אין יותר התמהמהויות, היא תקרא שוב את "האמן
ומרגריטה" שיחמם לה את הנשמה.

כמובן שהמשיכה. יש הקוראים לזה מזוכיסטיות לשמה, אחרים -
נאיביות. האחרים הם אלו שלא מכירים אותה, והראשונים - אלו
שמתיימרים להכיר. זהו החיפוש אחר שקט נפשי שדוחף אותה לסיים כל
דבר, ואיזו גישה שתפסה מאהוב אחד, ששכנע, לא ברור איך, שקצוות
הם דבר מסוכן. האמת היא, שההחמצה היא זו המטרידה אותה, והבבואה
שמשתקפת כל בוקר במראה.

והלילה, המשפט האחרון נכתב, אחרי שכבר שבועות היא מחכה לו
שיגאל אותה מייסוריה. או יותר נכון - יעניק לה ייסורים כדי
לגאול את עצמה. הלימבו הוציא אותה מאיזון. השאלה הפתוחה, אולי
בכל זאת יהיה עוד פרק, חס וחלילה לא happy end, זה ברור. את
הסוף הרי היא יודעת, לפי מגע הדפים מרגישה שהוא קרוב. שהוא לא
יהיה מאושר גם מובן מאליו, מכיוון שהעלילה מתוחכמת מספיק שלא
תסתיים ב"ומאז הם חיו..", והדפים ספורים מדי בכדי לגולל אהבה
קצרה. הפרק האחרון צריך להיות, אם בכלל, חפוז, טעון, ויסתיים
במפץ.

זאת הבעיה עם הכשרון הזה שלה. היא רואה רק את הסצנה בה הוא
פוסע לעבר הלילה עם כוס בירה ביד. אותה, יושבת, ריקה מבפנים על
הבאר ובינהם רק ידיעה מוחלטת שזה לא זה. מה שהיא לא יודעת הוא
האם הוא נשק לה בלהט פעם אחרונה, האם הטיחה את המשקה בפניו.
האם התחנן שתתאמץ להחזיק עוד קצת, או אמרה היא, שזה לא יכול
להגמר טוב.
מן הסתם אין זה משנה. היא יודעת אבל הרי התהייה תוציא אותה
מדעתה. לכן נאבקת בעוד כמה מילים אחרונות.
לרוב, הסיפורים כל כך תפלים שהיא באמת לא מבינה למה היא
מתאמצת. מרפרפת בקושי, מזרימה את המילים, הפסקאות, לתוכה ואלו
ממשיכים לזרום החוצה. לא משאירים שובל. מדלגת בקלילות אל הסוף,
מחזירה למדף עוד לפני שהספיקה לחשוב. יודעת שלחכות לרגש כלשהו
יהיה שטות כי מה הטעם לחכות למה שלא מתכוון להגיע.

הפעם דווקא היה מעניין. היא אפילו עצרה נשימתה פעם או פעמיים.
עלילה אפלה, סוף כל סוף משהו להזדהות איתו. זה שידעה שהפאב
יכיל בסופו של דבר רק נתק ובדידות גדולה יותר מזו שלקחה עימה
פנימה לא הרתיע. להפך, דווקא דיי קרץ. היא ידעה שהפעם יהיה קצת
כאב לקחת הביתה ולהתענג עליו לפני השינה. וכשהצליחה להוציא
ממנו, מבעד להתענות המעושה, את הסיום לו חיכתה, כשנפלט, בטעות,
משהו שהוא לא לגמרי מתאים לסוף טראגי שלא באמת נגמר, יכלה
להוציא אוויר, לנחות במיטה הריקה כרגיל. להביט בכוכבים שעל
התקרה ולפזול, שוב, למדף.