חיבוק

בחיבוק מרגישים הכל. משחררים הכל. אין גבולות בכלל. כלפי חוץ
אני אהיה חזקה ולוחמנית, מתמרדת, סגורה ומסתורית. אבל בחיבוק
הכל נחשף. פתאום כל הכעס, הכאב, והצער יוצאים וכולי נהיית
לסמרטוט חסר עמוד שדרה  שרק מחפש קצת תמיכה, קצת כיוון. כל
האומללות, החוסר אונים שהתחבא לו שם בפנים נחשף הוא לעיני כל,
ומשודר דרך החיבוק. אני מנסה להחזיק במשהו, משהו שיאשר לי שהכל
אמיתי ושאני לא נמצאת באיזה חלום. אני מנסה להיאחז במה שרק
אפשר, בכל טיפת תמיכה שאני יכולה לקבל. גם אם אני אחבק מישהו
שאינו קרוב אלי, ברגע שאחבק אותו פתאום הכל יפרוץ. בכי, בעיקר
בכי, שהסתתר לו בפנים משך שנים ונהיה אפוף בערפל של אבק ישן,
יראה פתאום מפלט. הן ינסו לצאת, הדמעות, ורק אותן אני אחזיק
בפנים. אותן אף אחד לא ייראה, חוץ ממני ואלוהים. כך רק כשאני
לבד, הדמעות פתאום יוצאות. אחת אחת, כל הדמעות שנאגרו בימים
האחרונים נושרות ומערפלות את ראייתי בניסיון לרוקן אותי מצער,
מכאב, ומבדידות. וכשאין עוד דמעות, הכאב גדול יותר, כי כבר לא
נותרו דמעות לטשטש את הכאב. ופתאום, הייתי רוצה שיהיה פה
מישהו, שייתן לי חיבוק.