הוא עומד מול. רואה אותה ברור. שמלה אדומה, בלי שרוולים. שיער
פזור. יחפה.
הוא מחפש בראש את המילים. הוא רוצה מדויק. חד. בלי רגשות. נקי
מכאב. חף מאשמה. קצר. בעיקר קצר.
"זה לא את" הוא אומר לה ובאותה נשימה מוסיף "וכמה שזה נשמע
שחוק, זה באמת שככה אני מרגיש". היא מחייכת אליו. הוא לא מבין
למה. היא צפתה את זה? אולי גם היא מרגישה ככה? אולי זה עוד אחד
מחיוכי ההגנה שלה? הוא מחייך אליה בחזרה. מין אינסטינקט שכזה.
אפילו למוכרת בסופר הוא מחייך אז לה לא? הוא מנסה להתרכז.
להתמקד. קצר. בעיקר קצר, הוא מזכיר לעצמו.

אוי, כמה שהוא לא רוצה להיות במעמד הזה. כמה היה מוכן לשלם
בשביל שמישהו אחר יעשה את זה בשבילו. כמה? אלף? אלפיים - כמו
כל שכר הדירה שהוא משלם? מקסימום יהיה חודש אצל ההורים, הוא
מנסה לנחם עצמו ושוב מרגיש בריחה. הוא אומר לעצמו "נו כבר,
תהיה גבר". אבל הוא יודע שהוא לא. הוא שפן. שפן קטן שגם במקרה
אוהב גזר. מיץ אם אפשר.

הוא מסתכל לה בעיניים. היא עדיין עומדת שם. מחכה להמשך דבריו.
עדיין מחייכת, כאילו קוראת את מחשבותיו. יש לה את כל הזמן
שבעולם, עד שיגמור להתלבט. לבחור את המילים. הוא מתנער
מהמחשבות ומנסה לדבוק בתוכנית שקבע אתמול בלילה. "היה טוב" חשב
אז לעצמו אתמול, אחרי שהיא נרדמה, ראשה על החזה שלו, השערות
מדגדגות את האף במין צמרמורת "אבל זה לא מספיק". הצמרמורת
הזכירה לו את המריבה לפני שנכנסו למיטה. הוא לא זכר על מה היה
הריב. רק זכר שרבו. זכר את הצעקות אבל לא את המילים. את הדמעות
אבל לא את הבכי. ואחר כך שקט. חיבוק. לטיפה. מגע. כמו שני
זרים.
וזהו. ההחלטה שמחר הוא גומר עם זה. כבר שבוע לא עובד. כלומר
הוא הולך לעבודה אבל בוהה. חלול. אנשים נכנסים ואנשים יוצאים
והוא ממשיך לשבת. שקוף. אוויר. כל הזמן מסתכל על החלון ושם על
השמשה, כמו בסרט, התמונות חוזרות. מריץ אחורה, קדימה, פעם
הילוך איטי פעם מהיר פעם פאוז ופעם סטופ. חושב מחשבות מה היה
איך, ומה היה אם, ואם לא, אבל יודע שזה הסוף ושהוא צריך לשים
לזה סוף. הוא. מחר.

אז הנה, מחר הגיע והוא עומד מול. שותק. אמר כבר משפט אחד. היא
חייכה. הוא חייך. "קצר" הוא חוזר לעצמו כמו מנטרה "בעיקר קצר".
הוא מנסה לזכור מה תכנן לומר, אבל יוצא לו ספונטני "תיראי, כבר
הרבה זמן שאני הולך עם בטן מלאה, בעיקר על עצמי, לא היינו
צריכים להמשיך בזה ככה כל כך הרבה זמן, ואני יודע שבין שנינו
אני זה שדפקתי הכל, עם חוסר ההתחשבות וחוסר ההבנה וחוסר
הרגישות שלי וההתעסקות שלי עם עצמי והאטימות לסביבה ולך, ובאמת
שאני אוהב אותך ודווקא בגלל זה אני לא רוצה לפגוע בך, אני לא
רוצה שיהיה לך רע, אני לא רוצה.." "להשתנות" היא משלימה אותו.
"אתה לא רוצה להשתנות בשבילי. נקודה" ו"הנה" הוא אומר לעצמו
"זה מתחיל". עכשיו תבוא ההרצאה הקבועה והיא תגיד "אם היית באמת
אוהב אותי אז היית משתנה או לפחות מנסה ובאמת תודה על ההתחשבות
אבל אני יודעת שאתה לא אוהב. עדיף לפחות שלא היית משקר. גם לא
לעצמך. היה עדיף שתגיד לי את זה ישר בפנים במקום להגיד לי
מסביב כל מיני קלישאות של זה לא את".

אבל הוא רוצה קצר. בעיקר קצר. הוא יודע שכל דקה נוספת שלא אמר.
כל פעימה נוספת של הלב והוא שתק טומנת בחובה שביב התלבטות.
אולי עוד ניסיון? אולי בכל זאת, בפנים, עמוק עמוק, הוא אוהב
אותה? אולי באמת באמת אם ינסה להשתנות, יצליח ואז הכל יהיה טוב
יותר. הכל. וכל התלבטות כזו מצטרפת לעוד התלבטות ועוד אחת ועוד
אחת. התלבטויות קטנות וזעירות, כאלה שבפני עצמן אין להן כל
משקל, אבל המשקל המצרפי מורגש בכתפיים. בלב. אז הוא מרים את
היד ומהסה אותה. אולי בחוסר נימוס מופגן, אבל הוא צריך קצר.
בעיקר קצר ובשביל קצר אין זמן להיות מנומס. לפחות לא היום.
ממילא היא תמיד אמרה שהוא לא מתחשב וחושב רק על עצמו, אז הנה
עוד הוכחה שזה נכון. מה כבר יש לו עוד להפסיד.

אבל אחרי שהיסה אותה, פתאום שכח מה רצה להגיד. המשפט הזה שהיא
הכניסה פשוט השכיח ממנו הכל. הוא עומד מול. בלאק אאוט מוחלט.
שתי ידים שמוטות בצדי הגוף, מסתכל על הרצפה, אולי משם תבוא
הישועה. אולי היא תיפתח ותבלע אותו, או יותר טוב אותה. תחסוך
ממנו את כל המעמד. הוא מרים את הראש אבל הוא כבר לא רואה אותה
ברור. היא מטושטשת. מיטשטשת. כאילו נעלמת לאט לאט. כבר אין
ידים ורק עיגול בהיר במקום פנים וכתם אחד אדום שאומר לו שהיא
עדיין שם. הוא לא יודע אם זה בדמיון או שזה הדמעות שזולגות
חמות על הלחיים.

הוא עוצם עיניים. אולי שיפקח היא לא תהיה שם. עדיף שלא, אבל
הוא מרגיש את חום גופה. הוא פוקח את עיניו. היא באמת שם.
אמיתית. יחפה. בשיער פזור. בלי שרוולים, רק שבמקום שמלה היא
לובשת כותנת לילה לבנה. היא מחבקת אותו, מאחור, מצמידה את הראש
לשכמות ולוחשת לו "קשה לך לישון, חומד? על מה אתה חושב? כבר
הרבה זמן שאתה עומד מול המראה?".