את ואני,
רוכבים על הגלים,
יחד ולחוד, כל פעם מחדש.
והנה מגיעה מריבה, סערת רגשות סוחטת,
לאחריה שלמה אוהבת, סוחטת,
המים מבלבלים, אני נטרף בין הגלים,
אין לי שום עוגן, והשמש מכה בראש.
את ואני,
קשה לוותר, בגאות של הלילה, באור הירח,
באנוכיות שלי, באנוכיות שלך, כמו חוטי דייג פזורים על המזח,
כבר בניתי חצי סירה, אבל לא אשלים אותה לעולם,
אני בונה הורס,בונה והורס.
ושוב מגיע הגל, כמו יום, פגישה,
בונה איתו, והורס איתו עולם שלם של רגשות ומכאובים,
והתשישות מכה בראש.
אפשר לעצום עיניים ולהיסחף, מי יודע לאן נגיע,
אפשר לצייר מפה, אבל לא ניכנע לזה,
ואפשר לוותר עם חיוך,חיוך של סוף העולם.
אקבל עליי את תפקיד האחראי, למרות שאין לכך בסיס,
את עשית זאת,כמדומני,
ובלב לא-שלם,
ובספק מלא,
ובצער,
בחולשה ובתחינה,
בוויתור מחליא,
אומר שלום.
נכון ל27.9.02 |