Hey Jude, don't make it bad...
היא אימצה את שרירי הלסת בחוזקה, נשמה עמוק.  
....take a sad song, and make it better
בבואתה, על דלת הזכוכית שבארון, היא ראתה את ידה מקרבת את הכוס
לפיה.
היא הורידה את עיניה. הכוס היתה עדיין שם, אחוזה  בתוך ידה.
remember to let it into your heart...
היא הטתה את ראשה אחורה, ושתתה בלגימה אחת, כמו שראתה את
החבר'ה הקשוחים עושים בסרטים.
...then you can start, to make it better.
בקושי רב, היא בלעה. כמעט מיד הרגישה את קרירות הנוזל במורד
גרונה, צורב בחומו. ידה נשלחה אינסטנקטיבית לבסיס צווארה.
Hey Jude, don't be afraid...
מבט בדמותה שבארון, מחייכת בזויות פיה. אחרי כמה שניות היא
הפסיקה לחוש את הנוזל בגרונה, אבל עדיין נשארה איזו התכווצות
במעלה הריאות.
...you were made to...
קול הסטריאו צרם  באוזניה. היא ניגשה למכשיר וסובבה את חוגת
הווליום ל-0. הדיסק נעצר.

אחר כך ישבה לחשוב על מה עושים עכשיו.
האמת היא שהיו לה רק שתי אפשרויות: להתקשר למרקוביץ' ולהגיד
שהיא מקבלת את ההצעה, או...
טוב, או להתקשר להורים.
מרקוביץ' הציע לה עבודה. זה לא היה מה שהיא רצתה, נכון, אבל
התנאים היו הוגנים, וזה בכל זאת היה משהו. שמונה עשרה לשעה,
ואולי גם משרד משלה- היא לא הייתה בטוחה. מרקוביץ' היה די
מעורפל בקשר למקום העבודה, ככה שיכול להיות שכל מה שהיא תקבל
זה אחת מהקוביות המלבניות האלה, מין מבוי סתום בתוך מבוך ענק
של קירות בגובה של 2 מטר. אבל אפילו זה יספיק. היא תוכל להתמקם
בנוחות בתוך הקוביה שלה.  מה שהפריע לה היה מה שהיא תצטרך
לעשות כדי להרויח אותה.
"טוב, לא יכול להיות שציפית ליותר" אמר לה מרקוביץ' כשדיברו
קודם בטלפן. "הרי אין לך אפילו תואר".

זה היה נכון. היא רצתה לחשוף פשעים ושחיתויות, להגן על העם,
לשמור על חופש הדמוקרטיה. ולכתוב. היא רצתה בעיקר לכתוב.
היא רצתה להיות עיתונאית.היא לא רצתה תואר.
מרקוביץ' לא ידע, אבל לא היתה לה אפילו תעודת בגרות.
מה שמרקוביץ' כן ידע, זה שלא היתה לה ברירה. מרקוביץ' הכיר טוב
טוב אנשים כמוה. זה לא הבעיות עם הכסף שדחפו אותם לעבוד במקום
כמו שלו. שכר הדירה שולם מראש לשנתיים, ובעלת הבית בכל מקרה
היתה נחמדה מכדי להעיף אותה מהדירה. למעשה, היא הייתה זו שפתרה
את בעיית האוכל: פעמיים ביום היתה הזקנה החביבה דופקת בעדינות
בדלת, וכשזו נפתחה נוטלת ביד מקומטת את הכסף, משאירה שתי שקיות
ניילון שקופות על המפתן.
לא, זה לא היה הכסף. כסף בהחלט היה, וגם אוכל, וסיגריות,
ושירותים עם ברז למים פושרים, ושתיה.
אבל לא היה עתיד, לא היה כלום מעבר לשמונה קירות הדירה המצופים
בטפט ירוק.
לא היתה סיבה לצאת החוצה.
ומרקוביץ'  היה יכול לתת את הסיבה.
הסיבה היתה 7 שעות ביום, מ 8:00 עד 15:00. שמונה עשרה לשעה,
פלוס חמישים על כל אחד שיסכים. הסיבה היתה לשבת אי שם בתוך
קוביה ולשכנע אנשים בטלפון לקנות ספה תלת כיוונית בחצי מחיר.
סוג של סיבה.
"את יכולה לעשות את זה אפילו מהבית, אם תרצי" אמר מרקוביץ'.
היא לא רצתה, כמובן. ארבעה הרחובות עד למשרדו של מרקוביץ' היו
חלק מהסיבה. סיבה לצאת החוצה אחרי יותר מחודשיים של הסתגרות.
מרקוביץ' העמיד פנים שהוא מופתע.
היא ביקשה מספר טלפון, והבטיחה שתחשוב. אמרה שהיא לא בטוחה.
מרקוביץ' הופתע, הפעם באמת.
"נשתמע" הוא אמר,  קולו היה קול בוטח של אדם שהיה מהמר על כל
היקר לו  שהם אכן ישתמעו.

היא חיכתה קצת אחרי השיחה עם מרקוביץ'. למען האמת, היא הפתיעה
גם את עצמה כשלא הסכימה מיד. זה היה שבועיים אחרי המועד שבו
היו אמורים להודיע לה, ומרקוביץ' היה היחיד שהתקשר.
היא כבר חייגה את המספר, מתכוונת להתנצל ולשאול אם ההצעה עדיין
תקיפה, כאשר נשמעה דפיקה רפה בדלת. ליד שתי שקיות הניילון
השגרתיות ניצב בקבוק וודקה. היא ניתקה את הטלפון לפני שנשמע
הצלצול הראשון, והביטה בזקנה בתמיהה.
"אני לא.." היא התחילה.
"אני יודעת, אני יודעת, חמודה. אבל באמת שאין לי מה לעשות
איתו, עכשיו כשואדיק כבר לא פה יותר." הזקנה דחפה את הבקבוק
קדימה ברגלה "והיום תפסתי את העוזרת שותה מזה, אז חשבתי, אם
אני אביא לך לפחות ישארו לי כמה צלחות שלמות בבית."
"אבל אני אף פעם לא..אני לא שותה וודקה".
"נו, אולי היום תהיה לך סיבה" חייכה הזקנה.
"סיבה למסיבה" הוסיפה בטון סתום, משחקת עם ההברות כמו ילד קטן.
אחר כך היא נטלה את כספה וסגרה מאחוריה את הדלת.

והאפשרות השניה היתה להתקשר להוריה.
הם יבואו לקחת אותה, כמובן. והם יסדרו לה עבודה טובה במשרד של
אבא.. הם יתקשרו למרקוביץ', אם תרצה, ויגידו לו "לא, זה כבר לא
רלוונטי".  והם לא יגידו מילה על השנתיים האחרונות, לא יבקשו
אפילו אגורה אחת מכל הכסף ששלחו לה.
הם פשוט יבואו באוטו האדום של אמא או אולי בלבן של אבא, ויסדרו
הכל.
היא ידעה שהיא לא תתקשר אליהם.
זאת אפילו לא הייתה אפשרות.

היא החליטה שהיא אוהבת את ההרגשה שהמשקה נתן לה. היא הרגישה
גדולה ואחראית, כמו האנשים במסיבות האלה, שאת המוזיקה שלהן היא
שומעת כל לילה מהבניין שליד. כמו האנשים האלה שם בחוץ, שיוצאים
מהבית כדי לקנות לחם וחלב, שנוסעים  כל בוקר לעבודה במשרד,
ששומעים רדיו במכונית. הכאב במעלה הריאות עדיין לא עבר. ובכל
מקרה, היא חשבה מספיק. הפתרון היחיד שנראה לה הגיוני היה עוד
כוסית. היא החלה למזוג, ואז התחרטה. הבחורים הקשוחים בסרטים
ידעו עוד טריק אחד.
ביד אחת היא קירבה את צאוור הבקבוק לפיה.  בידה השניה נשענה על
הסטריאו, מסובבת את כפתור הווליום
,and any time you feel the pain, hey jude refrain..
הנוזל כבר לא צרב את גרונה. היא  בלעה במקצב קבוע., מגבירה את
הווליום בקצב התגברות הכאב בגרונה ובריאותיה.
Hey Jude, don't let me down...
היא פקחה את עיניה, והביטה למעלה. הבקבוק היה עדיין מלא בכמעט
חצי מתוכנו.  היא תהתה אם הנוזל יסתיים אי פעם. חוגת הווליום
הגיעה כמעט לקצה הסיבוב שלה. היא תהתה אם הכאב יסתיים אי פעם.
...so let it out and let it in...
לגימה אחרונה, הבקבוק התנפץ לרסיסים על הריצפה.  היא  לא
הרגישה כל כך טוב.
החדר התחיל להסתובב סביבה. הכאב בגרונה התגבש לכדי מערבולת חום
מבחילה. קיבתה התכווצה, והיא הרגישה בפרץ קיא עולה לתוך גרונה.
השירותים...  היא שלחה את ידה קדימה, נשענת על קיר הגבס, מגששת
את דרכה לשירותים.  היא נפלה על ברכיה, ידה השניה עדיין מחזיקה
בסטריאו, שהתמוטט ביחד איתה לריצפה והמשיך לנגן. לקח לה שניה
להבין מאיפה בא הכאב בברכיה. שברי הבקבוק התכסו בדם.
השירותים, מצופי הקרמיקה הלבנה,  עם הברז למים הפושרים ועם
הסבון בריח תות.
השירותים  היו רחוקים מדי.
ודלת הכניסה היתה במרחק של יד.
עוד התכווצות בקיבתה, שהתעוותה כאילו שמישהו מנסה להפוך אותה
מבפנים, שמה קץ ללבטיה.
היא סובבה את חוגת הווליום עד הסוף, והושיטה את ידה לידית.
NA NA NA NA NA NA!!! NA NA NA NA NA  !!!! Hey Jude!!!
חלונות הבית רעדו בזמן שהיא הקיאה על המפתן, ליד שקית הניילון
השמאלית.  גופה הזדעזעזע בעוויתות ארוכות, עד שלבסוף נרגע.
היא שכבה רגע, מנסה לשמור את ראשה כמה שיותר רחוק מהריח
המבאיש.
אחר כך התרוממה לאיטה על ידיה.
כשהיא הצליחה למקד את עיניה, היא ראתה מולה שני עצים, וילד אחד
עומד משתומם ליד הנדנדה שלו. היא שאפה אויר. ואז שוב.  זה
הרגיש טוב.
הזקנה נפנפה לה מהחלון למעלה "סוף סוף את יוצאת החוצה, מיידלע.
אח, ביום כזה יפה, איך אפשר להישאר בבית?"
היא הסתכלה שוב על הילד ליד הנדנדות.
באמת יום יפה. אולי היא תקפוץ לאיזה ביקור במשרדים של "מעריב".
אולי היום הם יצטרכו עובדים.

בסטריאו התחיל להתנגן שיר חדש.