כשהייתי צעיר יותר היה לי תחביב.
הייתי עולה על אוטובוס, קו 5 פנימי בתל-אביב, ופשוט ישוב שם
מהתחנה הראשונה ועד האחרונה, אמרתי לעצמי שזאת דרך טובה לברוח
מעצמי, מהחברים, מהחברה, מהעבודה, מהבוס ובכלל מהמחשבות שרצו
לי בראש, שבינינו התעייפתי מהן כבר, האמת שזאת הייתה יותר דרך
לפתח את המחשבות שלי, מה זאת אומרת??  תמיד הייתי מקשיב לאנשים
אחרים, וכמו שאתם יודעים לכולם יש מה להגיד.    
הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה יומיים לפני ט"ו באב.   תמיד
אהבתי את ט" באב.  תמיד לא אהבתי את ט"ו באב.   ט"ו באב זהו חג
יפה ומלא אור ואהבה, זהו זמן למסיבות אבל אצלי בעבודה תמיד אני
הייתי צריך לארגן את הכל.  לפעמים הרגשתי שאם לא אני אז ט"ו
באב לא היה אותו הדבר.
  זה היה יום רביעי.
  יצאתי מהמשרד לארוחת צהריים והיה לי הרבה זמן לשרוף, במקום
שבו אני עובד השעות קצת שונות וכך גם ההפסקות.  כהרגלי לקחתי
מהבית איתי למשרד 2 בקבוקים של מים קרים, שאני לא התייבש, ספר,
שלא ישעמם וסנדביץ' העשוי מכל שהיה במקרר ושלא היה לו כנפיים
או מקור, היה לי איזה קשר נפשי לא מובן עם עופות, שמתי את הכל
בתיק הצד שלי ויצאתי לקו 5 מההתחלה ועד הסוף.
 באותה נסיעה היו הרבה אנשים שנחרטו בזיכרון שלי, היו שני
פועלים רוסים או אולי הם היו רומנים שעלו לאוטובוס, התיישבו כל
אחד בספסל אחר ודיברו אחד עם השני בצעקות, הייתה איזו אמא
שעלתה עם הבן שלה שכל רגע עשה דברים שגרמו לה להתנצל בפני
הזקנה שישבה מולם בספסל המרובע.   אבל מי שבאמת נחרט בזיכרון
שלי היה זוג אוהבים, שכל מי שעלה לאוטובוס ישר הסתכל עליהם.
אולי זה היה בגלל שהם היו לבושים בדיוק באותו סט בגדים, אולי
זה היה בגלל שיכלת לראות שהם באמת מאוהבים ואולי זה היה בגלל
שלשניהם היה זין.   אבל זה לא העיקר.  איפה שהו באמצע הנסיעה
אחד מהם אמר לשני "אתה יודע שמעתי שפיטרו את קופידון".
האוטובוס נעצר והנהג צעק לכולם לרדת, לא בגלל אותה הערה אלה
בגלל שהגענו לתחנה האחרונה.   לפני שירדתי סיננתי להם "דווקא
שמעתי שהוא התפטר".

אולי זה הזמן להשלים כמה פרטים;
הכל התחיל יומיים לפני זה:
חזרתי הביתה מעוד יום של כלום בים, השעה היא בערך 2 בצהריים.
אמא הייתה בעבודה בדקתי את הדואר, הרגל שלא היה ברור לי כי אף
פעם בחיים לא קיבלתי מכתב, חשבונות שונים, פרסומת או שניים
ומכתב שעל צידו האחד רשום "לכבוד אדון ק. דון" ומצידו השני
חותם הסוגר את המעטפה ועליו ציור של חץ המשפד לב. או אולי זה
היה מעיין ברק.  פתחתי את המכתב, וכך היה תוכנו:

"בזאת הוזמנת באופן רשמי למסיבת הפרידה הבלתי רשמית  
הראשונה.  המסיבה תארך בנקודת המפגש "הגבול הדק" שבין הטוב
לרע.  לבוש רשמי לא נדרש.  אין צורך לאשרר השתתפותך. ראה
הוזהרת. "

"פרסומת למשהו, פרסומת גרועה למשהו שאני בטוח לא צריך" זה מה
שאמרתי לעצמי, והנחתי את המכתב עם אוסף עלוני הפרסום והעיתונים
שמיועדים למיחזור.  


(מיחזור - דודה שלי תמיד הייתה מגדירה את זה כך - "כשאין מה
לעשות עם מה שלא צריך תמיד ניתן לעשתו שוב ממנו")

עליתי הביתה, אכלתי משהו והתקלחתי מהחול ומהמלח של הים.
וידוי - האמת שאני לא באמת אוהב ים, החול והמלח תמיד גורמים
לי להרגיש מגורד עוד כמה ימים אחרי שהייתי בים. אבל אני הולך
לים כי איך אפשר להיות בת"א בלי ללכת לים???.

באותו ערב יצאתי למועדון ברחוב אלנבי בת"א, המועדון לא היה
משהו אבל זה היה עדיף מלהישאר בבית ולחשוב על כמה עבודה יש לי.
במועדון הייתה מסיבת טרום-יום-האהבה, ממש התרגשתי. "איזה כיף
שמישהו אחר דועג לארגוני ט"ו באב חוץ ממני" אמרתי לעצמי.
בין שיר טועה אחד לשיר לא מתאים לו בכלל פנה אלי איזה בחור
שאני מוכן להמר בחיי שאני מכיר ושהוא נראה שתי טיפות מים לסגן
של הבוס שלי, ואמר לי, בפנים כל כך רציניות שהיו יכולים להרוג
מעצב גם את הג'וקר של באטמן: "תגיד קיבלת כבר את ההזמנה
ל"גבול הדק"?".
ברגע הראשון לא שמתי לב למה שהוא אמר בגלל שהסיח את דעתי איזה
ילד היפי שנראה כמו הכלאה בין בן-אדם לתוכי הלבוש בבגדי עור.
כאשר הסתובבתי אותו רוצח חיוכים כבר לא היה שם אבל מצאתי נוצה
לבנה גדולה על הריצפה, "כמה שזה מוזר", חשבתי לעצמי.
המשכתי לעמוד שם עוד כמה דקות, מסתכל על הנוצה ונראה לי שהיא
הסתכלה עלי חזרה, אבל יכול להיות שזה בגלל החצי 'קרלסברג'
ששתיתי מקודם, לבסוף הכנסתי אותה לכיס של המכנסיים שלי והלכתי
הביתה.

בבוקר למחרת התעוררתי ונדהמתי לגלות כי מסביב למיטה שלי
מפוזרות המון המון, איזה שש-שבע, נוצות לבנות גדולות,
"זה ממש מוזר", אמרתי לעצמי, "וגם מפחיד", הוספתי לעצמי כבדרך
אגב.
באותו בוקר התקשרתי לעבודה והודעתי להם שאני חולה ולא אגיע
היום לעבודה וכנראה שגם מחר, הבוס שלי כעס אבל אמר "העיקר
שתתגבר על המחלה" ("הוא כן אוהב אותי" חשבתי לעצמי), "כי יש לך
הרבה עבודה לסיים עד יום שישי" ("הוא לא אוהב אותי" עניתי
לעצמי).   ניתקתי.
יום שישי, יום שישי, זה כל מה שחשוב לו, לבוס הכל יכול שלי.
ניגמר לי ממנו...  עוד נוצה לבנה על הרצפה לידי...  מוזר...

עליתי מיד למשרד שלו.  

"חשבתי שאתה בבית, חולה ושלא תגיע לעבודה היום"
"שיקרתי"
"שיקרת??? מה זאת אומרת שיקרת???"
"זה פשוט מאוד, לא אמרתי את האמת"
"אז אני מבין שאתה כאן להתנצל???"
"לא בדיוק"
"אז למה אתה כאן???"
"אתה שלחת לי את ההזמנה?"
כן"
"אני לא אוהב שמאימים אלי"
"אז?"
"אז אני מתפטר"