אומרים שלאהוב זה הדבר הכי נפלא בעולם, אז למה אני בוכה?
אני אלופה בלבכות, רוב החיים שלי אני רק בוכה. אני יכולה לעבור
שעות של צעקות, תלונות ודרישות מההורים שלי בלי לבכות, אבל
כשמשה אמר לי שהוא אוהב אותי, ישר בכיתי. למה?. אני אמורה
לשמוח, לא?. אני שמחה, מאוד שמחה, מאושרת, אבל זה לא נראה
ככה.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו (בפעם הראשונה) בהודעה בפלאפון.
כתגובה הוא אמר שגם הוא אוהב אותי. לא האמנתי לו, לא שחשבתי
שהוא משקר, אני פשוט לא חושבת שהוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת
אותו. שלחנו הודעות אחד לשניה, הייתי מדוכאת ובכיתי. הייתי ככה
גם לפני שדיברנו, אבל תוך כדי שליחת ההודעות בכיתי עוד יותר.
השעה היתה מאוחרת, שעה ראשונה של יום חדש, ה-20.9.02, אמרתי
למשה שאני מצטערת שבכלל העליתי את הנושא ושיותר לא נדבר על זה.
לפתע הפלאפון שלי צלצל. זה היה משה. אני עונה והוא שואל בקול
דיי משונה, (אולי עצוב או פשוט לא מבין), מה קורה ולמה אני
בוכה, ואני מרוב היסטריה ובכי של כמה שעות טובות עונה לו רק ב-
"שום דבר" ו- "לא משנה". ממש בוגר מצידי. אחרי חצי שעה של
מאמצים מצד משה להבין מה קורה איתי וחוסר שיתוף פעולה מצידי,
אנחנו מחליטים לנתק ולדבר בפעם אחרת. הוא נפרד ממני ואני ממנו
ואז הוא אומר- "רעות, אני אוהב אותך". התחלתי שוב לבכות.
חלמתי על הרגע שבו הוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, ואני כל-כך
רוצה להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, אבל אני לא מצליחה. זה לא
שאני לא אוהבת אותו, אני כן! אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר
בחיים שלי, הוא בעצם כל החיים שלי. נשמע דיי מאיים, נכון? זה
לא אמור להשמע ככה! אני חושבת עליו כל הזמן, מדברת איתו כל
הזמן, כל דבר מזכיר לי אותו, אני לא יכולה בלי לשמוע את הקול
שלו. והוא... הוא מדהים! אינטיליגנט, מתחשב, מצחיק, שנון,
חמוד, אוהב.. בשבילי הוא מושלם! ודווקא כשהוא צריך לשמוע ממני
שאני אוהבת אותו, אני לא מצליחה!. הוא אומר שזה בסדר שאני לא
אומרת ושאני לא חייבת להגיד. אבל אני חייבת להגיד! זה יושב
אצלי כבר המון זמן. אחרי כמה דקות של הסברים מצידו שהכל בסדר,
אני מחליטה שאני חייבת להגיד לו. הוא אומר (על דעת עצמו- הייתי
מופתעת): "רעות.. אני אוהב אותך" (בקול הכי יפה שיש, הכי עדין
שיש, הכי אוהב שיש.. הקול של משה!) ואני שותקת.. ושותקת במשך
כדקה ואז.. "משה.. אני אוהבת אותך גם..". התחלתי לבכות עוד
יותר. אמרתי לו את זה 4 פעמים, כל פעם חשבתי שההרגשה תהיה יותר
טובה ושיהיה יותר קל להגיד- וצדקתי!. כל פעם שאמרתי לו שאני
אוהבת אותו, התכוונתי לזה. אם לא הייתי מתכוונת לזה- לא הייתי
אומרת. יש לי מין צורך פנימי להגיד לו שאני אוהבת אותו כל
הזמן. למה לא להגיד? הוא צריך לדעת, לא? אבל מה הוא יעשה עם
המידע הזה? אני לא רוצה שמרוב שאני אומר לו שאני אוהבת אותו,
הוא יקח את זה כמובן מאליו או שלא ייחס לזה את מירב המשמעות
שמגיעה למשפט כזה, ועוד ממני!!
אני לא חושבת שהוא אי פעם יבין עד כמה אני אוהבת אותו...
אחרי כשעה בטלפון, אנחנו צריכים לנתק, "ביי קיפודה, אני אוהב
אותך", "אני אוהבת אותך, קיפוד". סגרנו את הטלפון. אני ממשיכה
לבכות. שלחתי לו הודעה שבה כתוב שאני אוהבת אותו ושאני שמחה
שאני לא לבד. הוא שלח בתגובה שהוא אוהב אותי. מיותר להגיד שלקח
הרבה זמן עד שנרדמתי.
היום, הבוקר שאחרי, קמתי וישר חשבתי עליו (כמו כל יום), הלכתי
לאמבטיה, התישבתי על הרצפה ובכיתי במשך שעה וחצי, כל הזמן
מנדנדים לי לצאת מהאמבטיה כי יש אורחים בבית, אז אני יוצאת,
נכנסת לחדרי, שמה דיסק של מיוז ובוכה במשך כשעה שלמה. אני
לוקחת עט ונייר ומתחילה לכתוב את הזכרונות האלו. ברקע מתנגן לו
BLISS- השיר כל- כך מתאים להרגשה שלי לגבי משה, משה שלי, אני
אוהבת אותו כל- כך, הבן אדם היחיד שאמרתי לו שאני אוהבת אותו.
עדיין לא הפסקתי לבכות. אני בוכה, אבל מאושר.
משה- אני אוהבת אותך...! |
