פרד היה משאית. הוא נולד במפעלי הייצור של סמיטריילר המצויים
במדינת מישיגן שבארצות הברית הגדולה והגיע לארץ במשלוח גדול
שעשה את דרכו, לכל אורך הים, על גבי אוניית ענק.
פרד אהב את זהותו החדשה- משאית סמיטריילר ישראלית. תפקידו היה
להעביר מכוניות חדשות, אשר הגיעו דרך הים גם כן, היישר מיפן.
הוא היה מעביר אותן מהנמל לערים הגדולות.
לבעליו של פרד קראו ג'ינג'י. פרד לא ידע בדיוק מה פירוש השם
אבל ככה כולם קראו לו. נכון שפעם היה מישהו שקרא לו בשם מנשה
אבל פרד הבין שזה בטח שם המשפחה של ג'ינג'י, או משהו כזה.  
ג'ינג'י היה אדם מבוגר עם שפם גדול והיה לו גם חיוך גדול.
ג'ינג'י היה מושבניק.  פרד לא הבין גם את פירוש השם הזה אך הוא
ניחש שזה בטח הסוג של ג'ינג'י, כמו שפרד הוא משאית.
פרד ובעליו ג'ינג'י היו עובדים כל יום לפי משמרות.  משמרת בוקר
ומשמרת ערב. הם היו צריכים לעשות די הרבה נסיעות בכל משמרת
מכיוון שהמשלוחים, שפרד היה צריך להעביר, היו די גדולים.  מובן
שככל שהשנים חלפו למד פרד להכיר את מרבית כבישי הארץ והוא גם
ביקר בהמון מקומות.
פרד אהב להסיע את המכוניות שהגיעו מיפן כי אז הוא יכל לשוחח
איתן וזה היה מעביר לו את הנסיעות, שהיו די משעממות. הוא היה
שואל אותן, למשל, איך החיים ביפן והאם זה באמת נכון שהפועלים
היפניים חרוצים כל כך.  הוא גם היה שואל אותן איך הייתה ההפלגה
בים ומה דעתן על ישראל.  לפעמים היו מעמיסים עליו גם מכוניות
סנוביות. אלו היו בעיקר המכוניות מהדגמים החדישים והנמכרים
ביותר. ההונדות, למשל, וגם חלק מהמיצובישיות היו יכולות להיות
ממש נוראיות.
הסנוביות האלו לא היו עונות לשאלותיו של פרד כי הן ידעו שקיימת
תחרות כלכלית עולמית בין יפן לאמריקה ולכן הן התנגדו, מתוך
פרינציפ, לשוחח עם משאית שנולדה בזו האחרונה.   אבל מרבית
הפעמים המכוניות היו ידידותיות, בעיקר הסובארו והדייהטסו, כך
שלפרד לא היה משעמם בנסיעות.
ואם פרד היה נוסע לבד אז הוא היה מקשיב למוסיקה שג'ינג'י היה
שומע ברדיו. לאט לאט הוא למד להכיר בעל פה כל מיני שירים
ישראלים יפים. הוא מאוד אהב למשל את אריק אינשטיין.
ולג'ינג'י גם היו קסטות של שירים אמריקאיים, משנות החמישים
והשישים, והוא היה משמיע אותן מדי פעם כשברדיו היו מתחילים
לדבר יותר מדי. פרד מאוד אהב את השירים האלו כי הם הזכירו לו
את הכבישים והמרחבים האינסופיים של המקום בו נולד. אחד השירים
שהוא הכי אהב לשמוע היה Break on through של הדורס.
ותמיד היו את מבזקי החדשות האלו ותמיד אותן חדשות. פרד לא כל
כך הבין במה מדובר כשאמרו מילים כמו- קואליציה, שיחות, מדד,
פיחות בריבית, קריאה ראשונה.. גם לא כל כך עניינו אותו הנאומים
של אנשים שנקראו שרים או בכירים בממשלה.  אבל תמיד, בכל מבזק,
היו מזכירים את התאונות שהתרחשו באותו היום ולזה פרד תמיד היה
מקשיב באוזן דרוכה.  פרד לא זכר מבזק ששמע ובו לא דווח לפחות
על תאונת דרכים אחת. בכל יום היו שוכחים מהתאונות של היום
הקודם, כי היו תאונות חדשות לספר עליהן.  בתחילה ניסה פרד שלא
לשכוח אפילו לא תאונה אחת אך ככל שחלפו החודשים והשנים כך הוא
מצא את עצמו מתרגל למצב הזה, של הדיווחים ברדיו, על מספר
הנפגעים וגילם. (הוא שם לב לכך כי במרבית הדיווחים לא היו
מוסרים את שמות ההרוגים. רק את מינם וגילם. אולי אלמוניותם, של
הנספים, מאפשרת לכלל האנשים לשכוח ולהתרגל לכך באופן טוב יותר,
חשב פרד).
השגרה הזו, של הדיווחים על תאונות והרוגים, וההבנה כי המצב הזה
אינו עתיד להשתנות, הכניסו את פרד למעין ייאוש ותסכול וכך,
במקום להתאמץ שלא לשכוח את כל הנפגעים, הוא ניסה בכל כוחו שלא
לזכור ולא לחשוב על כך, ובכל שעה עגולה, כאשר נשמע מבזק
החדשות, פרד היה מקווה כי יהיו הפרעות בקליטה או שהרדיו יתקלקל
פתאום, לפני שיגיעו לדיווח היומי על התאונות וכמעט תמיד, כשהיו
מגיעים לדיווח הקר והמנוכר על הנפגעים, לאותו יום, בכבישי
הארץ, אז ג'ינג'י היה שומע את הדיווח ואז מכניס לטייפ את אחת
הקסטות שלו או שפשוט מכבה את הרדיו וממלמל לעצמו מילים כמו-
נמאס כבר, פשוט נמאס..   ואז הוא היה משתתק ומתחיל לחשוב
לעצמו. ושאר הנסיעה הייתה עוברת בשקט גמור, ללא רדיו, ללא
שירים, רק מחשבות.
גם פרד היה מנצל את הזמן ושוקע במחשבות. אך מחשבותיו היו
מנקודת המבט שלו, כמשאית.  כשהוא היה מהרהר בתאונות הוא לא היה
חושב רק על הנפגעים האנושיים אלא גם על כלי הרכב עצמם, כמובן.
למעשה, הוא ריחם על המכוניות יותר מאשר על בני האדם כיוון
שלאנשים הייתה לפחות היכולת לבחור ובסופו של דבר ההחלטה בין
נסיעה איטית וזהירה לבין נסיעה מהירה ומסוכנת הייתה שלהם.
המכוניות נאלצו לקבל על עצמן את רצונם של בני האדם מכיוון שלשם
כך הרי נועדו.  המכוניות, כמו מרבית הדברים בעולם, נוצרו על
ידי האנשים ולמען האנשים ולא ניתן היה לשנות זאת.  
פרד חשב על כך שאם המכוניות היו עצמאיות ועומדות ברשות עצמן,
ללא נהגים אנושיים, אז גם לא היו תאונות.  הוא אף פעם לא הבין
מה מושך את בני האדם להאיץ את מהירות רכבם, לבצע פניות חדות
ועצירות פתאומיות. מה כל כך מלהיב אותם בעקיפות מסוכנות ומדוע
הם חייבים תמיד לחתוך כלי רכב אחרים או סתם לנוע קרוב מדי אל
המכוניות שמלפנים.  הוא גם לא אהב את הצפירות הללו והצעקות
והקללות שתמיד, אבל תמיד, היו חלק בלתי נפרד מאווירת הנסיעה
בכל כביש שבו נסעו.  אין ספק, חשב. הנסיעה על הכבישים ללא
הנהגים הייתה יכולה להיות אוטופיה של ממש.
אך פרד היה חייב להודות בפני עצמו כי ג'ינג'י היה נהג ממש טוב.
הוא לא עשה שטויות, לא נהג מהר ולא קילל נהגים אחרים.  הוא
ממש שמח על המזל שנפל בחלקו והוריש לו בעלים שכאלו.      פרד
באמת כיבד והוקיר את בעליו אך את טינה הוא ממש אהב.
טינה הייתה מכונית החיפושית הפרטית של ג'ינג'י ומשפחתו.  היא
הייתה מסיעה את ג'ינג'י כל בוקר לעבודתו שבחברת ההובלות ועד
שהוא היה מתארגן להתחלת הנסיעות, שותה קפה וקורא את עיתון
הבוקר, יכל פרד, בינתיים, לשוחח עם טינה.  אמנם היא הייתה שקטה
וביישנית אבל היא אהבה לדבר עם פרד.    היא הייתה מספרת לו,
למשל, על הטיולים שהיא הייתה עושה עם משפחתו של ג'ינג'י
בשבתות, ואיך שהיא אוהבת את הרגע שבו ג'ינג'י מחליט כי הגיע
הזמן לשטוף אותה ואז הוא לוקח את הצינור הגדול, שבגינה שלו,
ורוחץ אותה טוב טוב ומקרצף את חלונותיה ופנסיה ושוטף אותה עד
שהיא מבריקה ממש.
טינה כל כך סמכה על פרד עד כי היא אפילו ספרה לו עד כמה היא
שונאת ללכת, או יותר נכון לנסוע, למוסך, אפילו לבדיקות שנתיות.
היא ממש מתעבת את אותם מוסכניקים גברתניים שמחטטים בתוך קרביה
ומציצים אל תוך רכיביה הפרטיים.  פרד אמר לה שלדעתו זה לא כל
כך נורא וכמו שבני האדם הולכים מדי פעם לרופא ונותנים לו לבדוק
את גופם, וגם את איבריהם האינטימיים, כך צריכה טינה להתייחס
למוסכניק, כמין רופא שכזה, שתפקידו לדאוג לבריאותה.
ופעם אחת טינה הגיעה בבוקר עם ג'ינג'י ופרד ראה שהיא נורא
עייפה. פרד שאל אותה מה קרה והיא אמרה לו שבנו של ג'ינג'י לקח
אותה בלילה כדי לעשות סיבובים עם החברים שלו.
פרד הכיר את בנו של ג'ינג'י כי לפעמים הוא היה מצטרף אל אביו
בהובלות שלו.  הוא זכר כי פעם הבן ביקש מג'ינג'י לנהוג בו,
בפרד, וג'ינג'י סירב והם רבו קצת וג'ינג'י אמר לו- ראשית כל
אין לך רשיון לנהוג בדבר הזה ושנית, אין סיכוי שאני אתן לך
לגעת בהגה של המשאית כשאני רואה איך שאתה נוהג במכונית שלנו.  
והבן שאל אותו בכעס- איך אני נוהג?  וג'ינג'י השיב- כמו
מטורף!
כעת ספרה לו טינה שזו לא פעם הראשונה שהבן לוקח אותה כשהוא
יוצא עם חבריו והיו פעמים שהוא היה מכריח אותה, בעידוד חבריו
כמובן, להגיע למהירויות ממש גבוהות. ופעם המשטרה כמעט ותפסה
אותם.  פרד שמע את זה ואמר לה שחייבים, איכשהו, להודיע על כך
לג'ינג'י, אך לא היה להם אף רעיון כיצד לעשות זאת.   טינה חשבה
ואז הציעה לנסות ולאותת לו בשפת מורס, באמצעות הצופר או
הוינקרים. פרד אמר כי מרבית הסיכויים שג'ינג'י יחשוב שהצופר או
הוינקרים פשוט התקלקלו, ובכלל גם אם הם יצליחו למסור לו הודעה
כלשהי, ג'ינג'י יהיה בטח כל כך מופתע והמום מהעובדה שכלי רכב
מתקשר אתו, שהוא בכלל לא ישים לב להודעה עצמה.   אחר כך הם
נפרדו כי ג'ינג'י נכנס לפרד והתכונן לצאת לנסיעה.

לילה אחד, כשפרד ישן במחסן המשאיות של חברת ההובלות, נשמעו
לפתע רעשי צעדים ואז נפתחה דלת המחסן ולתוכו נכנסו כמה אנשים
שהחזיקו פנסים בידיהם. הם התלחשו בינם והתקרבו לפרד וכשהם
נעמדו מולו פרד ראה את בנו של ג'ינג'י והחברים שלו.
יאללה קדימה, לחשו לו החברים.  תפתח כבר את הדלתות.  הבן הוצא
מכיסו צרור מפתחות וניגש לדלת הימנית של המשאית.  הוא פתח אותה
ונכנס במהירות פנימה.   יאללה בואו, תכנסו כבר! הוא לחש להם
והם נדחקו אל תוך מושב הנהג כשהם צוחקים בשקט.
נו, תתניע! אמר אחד מהם.   חכה רגע.. אנ'לא מוצא את המפתח.. מה
אתם צוחקים יא מפגרים!! ליברמן, תדליק ת'אור, בחייאת רבאק!
אנ'לא רואה כלום... טוב, מצאתי! תכוננו, הולכים לקרוע
ת'רחובות...    הוא הכניס את המפתח למצת וסובב אותו.  המנוע
השמיע כמה רעשים אך לא נדלק.   בונ'ה, אמר אחד החברים.  איזה
משאית יש לאבא ש'ך. היא לא מתניעה בכלל..
שתוק, יא דפוק! בסוף היא תתניע!     הוא ניסה עוד כמה פעמים אך
המנוע סירב לפעול. בסוף הוא כל כך התרגז עד שהחל להכות את
ההגה.   עזוב, בחייך.. הם הרגיעו אותו. בוא נחזור לחיפושית
שלך.  היא מספיק מהירה.    הבן ניסה עוד כמה פעמים אך ללא
הצלחה.
איזו משאית דפוקה, הוא סינן לעצמו.  נשבע לכם שהיא עושה לי
דווקא..   הוא הוציא את הצרור והתכוון להחזיר אותו לכיס אך
כנראה שהוא לא דחף אותם מספיק עמוק.  כשהוא התרומם, על מנת
לצאת מהתא, נפל הצרור מהכיס היישר מתחת למושב הנהג. הבן לא
הבחין בכך כיוון שהדלתות ננעלו בטריקה.   פרד ראה אותם פותחים
את דלת המחסן וניגשים לטינה.
כן, גם היא הייתה שם, מחכה מחוץ למחסן.  פרד הסתכל עליה והיא
עליו.  היא ממש התחננה לעזרה. הוא ידע מה הם מתכוונים לעשות
עמה.  הוא ראה את הבן מפשפש בכיסיו, מחפש משהו.  החברים שלו
חיכו לו בקוצר רוח ולבסוף הם התחילו לצעוק אחד על השני.  הם
נכנסו בחזרה למחסן.   ..זה בטח נפל לי כאן. אמר הבן.   אנ'לא
מאמין! אני חייב למצוא את המפתחות או שהחיפושית תישאר פה ואז
אבא שלי יגלה שהגענו לכאן והוא בטח יבין למה.
הם חיפשו קצת במחסן ואז אמר לו אחד החברים- הם בטח נפלו לך
מתחת למושב, תחפש שם..
איזה דפוקים אתם! הוא אמר להם.  אם הם שם אז באמת אכלתי אותה!
איך אתם מצפים שאני אפתח את המשאית אם המפתחות בפנים..  שמע,
זה בסדר. אמר זה שקראו לו ליברמן.  אני השארתי בטעות את החלון
פתוח..    שאר החברים פרצו בצחוק.  הבן סינן כמה מילים וניגש
במהירות לדלת. הוא פתח אותה והחל לפשפש מתחת למושב.    נו,
מצאת?? הם צעקו לו.
..נראה לי שאני מרגיש אותם.. אבל צריך להזיז את המושב הזה כדי
שאני אגיע אליהם..
נו,אז תזיז!     הוא ניסה ולא הצליח.  הוא ניסה שוב אך המושב
פשוט סירב לזוז.
תגיד, מה הבעיה?! הם צעקו לו.   אנ'לא יודע! הדבר המזדיין הזה
לא זז לי!  תמיד זה היה בסדר אבל עכשיו.. תזוז, תזוז רגע! הם
צעקו לו והחליפו את מקומו אבל אף אחד מהם, לא משנה כמה מאמצים
הוא הפעיל וכמה שיטות הוא ניסה, לא הצליח לבצע את הפעולה
הפשוטה הזו של הזזת המושב לפנים.   נדמה היה כי המושב פשוט
התאבן במקומו.
.. יאאא- אללה!!! קרא הבן בעצבים.  אני פשוט אשרוף את המשאית
הזו.. מה אתם צוחקים לי כמו מפגרים?! אתם לא תופשים שאם אבא
שלי יבין שהיינו פה אז הוא בחיים לא ייתן לי יותר לגעת
בחיפושית! אתם תוכלו לשכוח מלצאת בסופי שבוע..
עמוק בתוכו, פרד צחק.  אך לא היה זה הצחוק המלגלג של חבריו של
הבן, אלא צחוק של אושר.  הוא היה מאושר ממש כיוון שראה כיצד
במקרה נזדמן לו הפתח להפסיק את ייסוריה של טינה האהובה.  בכל
הקשור אליה הוא לא התכוון לוותר. המאמצים שהפעילו הבן וחבריו
לא יכלו לכוחו של פרד. הוא היה נחוש בדעתו- את המפתח הם לא
ישיגו!
והוא הביט אל טינה וחייך אליה בעליזות וגם היא חייכה אליו אך
אז הוא שמע אותה לוחשת לו-  פרד, פרד, וותר להם. זה באמת לא
משנה..   לא משנה?! הוא לחש לה בחזרה.  את באמת רוצה
שהאידיוטים הללו ישתלטו עלייך שוב, יעייפו אותך ויסכנו אותך
ואת עצמם??
באמת, פרד.. היא לחשה לו.. בשביל מה לגרום לו שיסתבך עם אביו..
עזוב..    פרד לא ידע מה לעשות.   הוא הבין כי אין שום הגיון
בדבריה של טינה, להוציא את רחמיה על הבן.
אך ברגע הזה מצא פרד כי הוא אינו יכול, פשוט אינו יכול להתנגד
לה.  הוא מצא את עצמו נכנע לרחמיה ולרכותה העדינה..
בניסיון נואש הפעיל הבן מאמץ אחרון להזזת המושב והוא אף עשה
זאת בצורה חלשה ביותר, אך להפתעתו הרבה המושב זז!!  כשחבריו
ראו זאת הם פרצו בצהלות שמחה ויללות משונות. הבן הושיט ידו
במהירות ולקח את הצרור הנכסף. הם סגרו את דלתות המשאית ברעש
חזק, רצו במהירות אל המכונית ודהרו משם ביללות שמחה.   פרד
נשאר לבדו.

והייתה פעם אחת שג'ינג'י היה צריך לקחת את פרד למוסך, כי הייתה
לו בעיה עם תיבת ההילוכים. אז חבר מהעבודה של ג'ינג'י נהג בפרד
ואלו ג'ינג'י לקח את טינה, בכדי שיוכל לחזור מהמוסך לבית, וכך
יצא שפרד וטינה יכלו לנסוע ביחד.   הם נסעו וברדיו השמיעו את
כל השירים היפים שפרד אהב, והייתה שקיעה, והשמיים היו בצבעי
השקיעה, והייתה רוח נעימה ושניהם נהנו מאוד.
ואחרי כמה ימים, כשפרד וג'ינג'י היו בנסיעת הובלה, מאשדוד לבאר
שבע, והשעה כבר הייתה לאחר תשע בערב, קיבל לפתע ג'ינג'י קריאה
במכשיר הקשר, מחבריו לעבודה, שקראו לו לחזור.  ג'ינג'י שאל
אותם מדוע ואז הם היססו ואחרי זמן קצר השיבו כי הם שמעו
בחדשות, כי לפני כמה דקות הייתה תאונה בכביש מהיר אחד, בסביבה,
והם חוששים שזה יכול להיות הרכב שלו.   אבל ג'ינג'י לא חזר
לחברת ההובלות.  הוא הדליק את הרדיו וכשהודיעו שוב על התאונה
ועל העומסים שהיא יצרה, הפנה ג'ינג'י את פרד אל המקום שעליו
דיווחו וממש טס לשם.  פרד לא זכר שג'ינג'י נסע אי פעם כל כך
מהר, כמו שעכשיו הוא גרם לו לנסוע.
הם הגיעו לשם כעבור כרבע שעה וג'ינג'י הסיט את פרד לדרך צדדית,
על מנת לעקוף את הפקק.  הדרך הובילה אל גבעה וממנה ניתן היה
לראות את מקום התאונה.   בצדי הכביש הייתה מכונית אחת מרוסקת
לחלוטין ועוד מכונית שעלתה באש.  היו שם גם ניידות משטרה
וצוותי חילוץ ואמבולנסים והיו שם גם כמה אנשים ששכבו לצד הכביש
כששמיכות עבות מכסות את כל גופם.   ואז הבחין פרד שאותה מכונית
שעולה בלהבות הנה מדגם חיפושית והוא ידע שיותר הוא לא יראה את
טינה לעולם.   הוא רצה לברוח משם הרחק הרחק אך ג'ינג'י ירד
מהמשאית ולאט לאט ירד במורד הגבעה והתקרב אל אותם אנשים שהיו
מכוסים בשמיכה.
ליד המכוניות היה בחור פצוע אחד, שהשוטרים חקרו אותו והוא סיפר
להם, בהתרגשות ובקולי קולות, כך שגם פרד יכל לשמוע, כי יושבי
החיפושית ורכב נוסף התחרו בינם מרמזור אחד עד לרמזור הבא.  הוא
אפילו זכר לציין כי נהג החיפושית השמיע את 'ברייק און ט'רו' של
להקת הדורס, כשהוא דהר על הכביש, וכי לאחר כמה קילומטרים איבד
נהג החיפושית את השליטה ועבר לנתיב הנגדי ואז התנגש ברכב שבא
ממול.  חוץ מהבחור הפצוע הזה, נהרגו כל יושבי המכוניות.  הבחור
ניצל כנראה משום שהיה היחיד שהיה חגור.  את כל זה סיפר הבחור
לשוטרים ופרד שמע את הכל ואז נזכר עד כמה אהב את השיר הזה של
ג'ים מוריסון וכמה הוא שונא אותו עכשיו.      ובינתיים הלך
ג'ינג'י והתקרב באיטיות אל הגופות.  אחד השוטרים ניסה להרחיק
אותו אך ג'ינג'י דחף את השוטר ואז רכן לעבר אחת השמיכות שמתוכן
בצבצו זוג נעליים שחורות וחדשות.  ג'ינג'י זיהה את הנעליים
האלו כיוון שקנה אותן לבנו ביום הולדתו האחרון.    ג'ינג'י
הרים בזהירות את השמיכה והביט לעבר הגופה החרוכה ואז, לאט לאט,
החלה לצאת מחזהו מין יבבה חרישית כזו, יבבה של כלב שבוכה. וכך
ג'ינג'י ישב שם, ליד השמיכה, משמיע את היבבה הזו במשך דקות
ארוכות.
גם פרד רצה לבכות אך הוא לא יכל.  הוא ביקש לצפור בצופר שלו
בכדי להוציא, אפילו בדרך מכאנית, את כל העצב והכעס והתסכול
שישבו להם שם עמוק בתוך הבוכנות והפלגים והצירים שלו. אך הוא
גילה כי הוא אינו מסוגל לצפור לבדו.   לראשונה הוא קינא בבני
האדם.  הוא כל כך רצה לבכות עד שהוא פשוט קינא בם.
ובלילה חלם פרד חלום. הוא חלם שהוא וטינה נוסעים ביחד לבדם,
מבלי שיד אדם כלשהי תנהג בם, והם נוסעים כך ונוסעים במשך שעות,
בתוך מרחבים שאינם נגמרים, והשמש שוקעת והכביש חלק ושקט, אך
בכל זאת שניהם נוסעים לאט וברדיו מתנגנים להם כל השירים השקטים
והיפים האלו, שמזכירים לאנשים איך באמת הם היו צריכים לנהוג..