אני חושבת שאני מחפשת אהבה, ומגלה שאני טועה, חושבת שאני רוצה
נשיקה ומגלה שנשיקה סתמית פירושה דחייה. חושבת וטועה, חושבת
וטועה, מתבלבלת, נופלת, מתיישרת חזרה, ושוב נופלת. בעברית יש
שקוראים לתהליך הנ"ל - מתבגרת.

ועוד יום הולדת עבר עלי לבד, הרבה אנשים, אמיתיים, מזוייפים,
אהובים, נסבלים - חברים. ושוב מצאתי את עצמי יושבת על החוף,
פני אל האופק, שרה לעצמי שירי בדידות בשפה שחברי לא מבינים.
חיכיתי שתבוא לי התרגשות, חיכיתי שיבוא חיוך פשוט, אבל שוב,
הבדידות בלבד הכתה בי. ורק רציתי מישהו להימרח עליו, ושילחש לי
מזל טוב עמוק לתוך האוזן, מישהו לחלוק איתו את העובדה שעברה
עוד שנה, מישהו שיפיג את הבדידות.
מישהו שיאהב, אבל בעיקר, מישהו שאני אוהב, מישהו שיסתכל עלי
כמו על בחורה, אין לי כל כך הרבה ידידים, אבל עוד ידידים אני
לא רוצה. ולא רוצה מערכות יחסים קלילות או דייטים, רק מישהו
שיישב איתי בתוך חבורה, ויהיה עם כולם אבל יהיה רק איתי, רק
שלי. מישהו להדביק לו נשיקה, ולהצטלם איתו את התמונות הכי
נוראיות שאפשר.
הנה, עוד יום הולדת בודד עבר.

למה להתבכיין? יש לי חברה טובה, ידיד נפלא ובת דודה שהיא כמו
אחות תאומה. ועדיין אני לא מסופקת. תמיד רוצה יותר, לא מסוגלת
לקבל את העובדה, שאי אפשר לקבל הכול, אפילו לא ליום אחד בלבד.
ועושה שטויות. והורסת חברויות. הופכת מוקד לצחוק ולרכילות. יום
הולדת, איזה מזל שזה בא רק פעם בשנה.







אומרים, שאת החברים האמיתיים שלך מגלים כשצריך אותם, בזמן
האחרון הגעתי למסקנה שאלו שטויות. כשאתה צריך אותם, תמיד יהיו
שם אנשים בשבילך, החברים האמיתיים שלך הם אלו שנמצאים בסביבה
תמיד, גם כשאין בכך צורך ממשי.