[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קסם מייר
/
אוטובוס ישיר

יושבת באוטובוס הישיר מת"א לירושלים.
לא מטרידה את עצמי אם אתפוצץ או לא , אלא אם מישהו יישב במושב
לידי.
שלא יישבו ,שלא יישבו-  מתפללת לעצמי בלב, כאילו שאם אומר
מספיק פעמים זה יקרה.
לא להסתכל על אלו שעולים,משלמים לנהג ותרים בעינהם אחר מקום
פנוי, לא למשוך תשומת לב.
לעשות את עצמי עסוקה בשלי, להתעסק עם הפלאפון, עם התיק, להעיף
מבט דרך החלון, וכל הזמן ללחוש לעצמי בלב, שלא יישבו לידי, שלא
ישבו לידי.
האוטובוס עוד דקה יוצא, אם יצא בעודי יושבת לבד, ניצלתי..
לוקחת תמיד רק אוטובוסים ישירים, שלא יהיו הפתעות בדרך ויעלה
אחד שירצה לשבת דווקא לידי.
בזוית העין רואה את הנוסע האחרון, האוטובוס כמעט מלא, והנה הוא
צועד במעבר הצר, פאוצ' קטן תלוי לו על הכתף, והוא מתחיל במשימת
החיפוש.
עיניו ניתקלות בשלי -  אלוהים, למה הסתכלתי עליו...הוא הבחין,
צועד לקראתי ...זהו אני אבודה..הוא עומד..מחכה שאזוז למושב ליד
החלון.
בשבריר של שניה ,אני עוד חוכחת בדעתי אם להיות מהמעצבנים האלו
שמזיזים את הרגלים ולא זזים ממקומם, או לציית בהכנעה ולעבור
למושב החלוני..
עוברת.
מכווצת לתפוס כמה שפחות מקום, שלא יגע בי בטעות, אבל גם שלא
יחוש את הסלידה.
הוא לא חש, מתרווח על המושב כאילו היה כורסאת טלויזיה מרופדת,
הרגלים מפוסקות מעט בריפיון שרירים והאוטובוס זז ממקומו.
אני ניצמדת לחלון ומבטי משוטט על הנופים המוכרים, הכביש המהיר
ואחר כך קצת ירוק, בתים עם גגות אדומים והטיפוס הארוך
לירושלים, ולאהבה.
לרגע אני מצליחה לשכוח את הפרטנר שלי למושב והנה.. הוא כבר
דואג להזכיר את עצמו -
"סליחה, מה השעה" ?, מתבלבלת לרגע, "שתיים עשרה וחצי" עונה
ומשתתקת. חושבת ,מה הוא רוצה שאומר ? הוא רוצה לפתח שיחה,
ראיתי איך הסתכל עליי מקודם....
אשתוק, זה מה שאעשה, לא אשתף פעולה. שישעשע את עצמו בדרך
אחרת.
ופתאום
"את עצובה "? הוא שואל. אני נדהמת, חצוף,  מה הוא רוצה ממני
לעזזל ? למה תמיד חייבים להתיישב לידי כל המטורפים שבעולם?.
אבל משהו בשאלה שלו מרגש אותי, אני משתדלת להתאפק, לא לייחס
חשיבות לעובדה שכבר כמה חודשים אף אחד לא שאל לשלומי ובטח לא
למצב רוחי,
לחסום בסכר את מה שרוצה להתפרץ, ללבוש על עצמי מסכה מופתעת
ולומר באדישות -  מה פתאום.
סיימתי את החזרה בלב, והנה הפה ניתפתח , אך לפתע אני שומעת את
עצמי אומרת "כן".
אלוהים מה עשיתי, אני מטורפת...
אבל סידרת פעולות לא רצוניות קורות בזו אחר זו, אני מביטה אליו
בעיניים נוגות , ומחייכת חיוך נבוך ואומרת "כן, אני עצובה"
הוא לא נבוך מהתשובה
"אל תהיי עצובה, הוא לא שווה את זה" שולף מהמותן, חושב שתפס את
כל מה שרציתי לומר במשפט אחד.
אני מחייכת בעצבות. כבר לא אכפת לי שירכו צמודה לירכי, שכל
גופי עייף מלהיות מתוח ודרוך, ושהבל פיו פוגע בקצוות נחירי.
לא יודעת מה לומר-  ומה אומר לו ? שהלוואי והמילים שהוציא רק
עכשיו מפיו יהפכו לאמת בליבי? ,שאוכל לחשוב כל כך בפשטות , כל
כך בבהירות , כל כך בפסקנות שהוא לא שווה את זה.
אני שותקת והוא ממשיך כאילו מתנהל ביננו דיאלוג. "את חושבת
לעצמך, מה הוא מבין? - אין לו מושג, מה עובר עליי, באיזה שלב
ברכבת ההרים אני נמצאת עכשיו, ומה בכלל הוא יודע על לנסוע
בקרון הרכבת בלי להיות חגור בחגורת בטיחות ?"
הוא מחייך, בולע רוק שהצטבר בזוית פיו וממשיך: " אני יודע, אני
הייתי שם לפני שנה"
שותקת, לא מופתעת, תוהה לעצמי, עד מתי, ימשיך לספר לי על חיי,
על רכבות ועל חגורות בטיחות.
הוא ממשיך, "נפלתי מגובה 9 מטר, כי לא הייתי חגור, שברתי את כל
העצמות , שנה שלמה הייתי מגובס מכף רגל ועד ראש, היום נשארה רק
צלקת או שתיים" מחייך ומניח כף יד עדינה על ליבו ,"עכשיו אני
יודע, היא לא היתה שווה את זה".
בלי לחשוב, ובלי ההכנות בראש, אני פותחת פה לומר משהו, ולא
יוצא לי קול, רק יבבה חלושה, ודמעות, דמעות על הכל, על אהבה
אבודה בירושלים, על זרים שמרגשים אותי באוטובוס, עליי, על חיי,
ובעיקר על הלונה פארק המוכר.
עכשיו הוא שותק.-  מצא לו זמן לשתוק, אני חושבת לעצמי מחשבה
מקבילה, באוזני עוד יכולה לשמוע אותי, בוכה בכי חרישי,
מתייסר.
והוא שותק, ושותק ושותק, לא מנחם, לא אומר עוד דבר מחוכם, רק
שותק.
לאט לאט מתכננת ללבוש שוב את המסכה הרגועה שלי, שולפת מהתיק
איזה טישו חצי משומש, מוחה את הדמעות האחרונות, וחושבת לעצמי
ידעתי שהייתי צריכה לקחת את האוטובוס המאסף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר להוריד
סלוגנים
בנאפסטר







אנתרופולוג
קליני בודק
טכנולוגיות
חדשות


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/02 12:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קסם מייר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה