"בחיפושים אחר אהבה ללא תנאים, ללא גבולות כל מה שנותר הוא
לאחל לעצמנו שהוריינו ימלאו אחר הוראות היצרן ויאהבו אותנו כך.
בלי לשאול, בלי להתנות , בלי להגביל, פשוט לאהוב".
כך היא אמרה והסתכלה עליי במבט מהורהר, תוהה בספק אם אני באמת
מבין על מה היא מדברת. ואני מבין , בטח שאני מבין, ואיך אנחם
אותה ? איך אומר לה שלפעמים יש הורים שזרקו את הוראות היצרן
ליפני שקראו את מה שנידרש ועכשיו הם אבודים בתוך איזה תפקיד
מטופש שהוטל עלייהם בלי שהם ממש מוכנים. ומה היא אשמה? , ילדה
קטנה/ גדולה, שכמהה לאהבה, רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה,
מיד עושה לה טוב...פתאום עולה בראשי השיר הזה, שהיא כל כך
אוהבת, השיר הזה שכל כך מאפיין אותה, ניזונה תמיד מחיזוקים ,
פירגונים , אהבה, ו...דברים טובים.
יושבים במכונית שלי, אור קלוש מפנס הרחוב נופל על פניה היפות ,
אני חושב לעצמי וליבי נחמץ בקירבי, אלוהים, איך אני אוהב אותה,
ומה לא הייתי עושה למענה ברגע זה בכדי לנחם, להרגיע את הכאב
שנוכחותו ניכרת בפניה. לאט לאט, כמו אש האוחזת בשדה קוצים כל
העצבות בפניה משתלטת על כולה, אני רואה את הכתפיים המתוחות-
רפויות, מכונסות. העיניים הנוגות חצי עצומות , והנשימה נהפכת
שיטחית וחלשה. חזה הקטן עולה ויורד באיטיות וכל מה שאני רוצה
לעשות כעת זה לנשקה ברכות ולבכות.
אבל משהו עוצר בעדי, אני חושב, אם אתעצב לידה כך, זה אומר
שויתרתי, אם אתפרק בתוכה זה יגיד שגם אני כבר חושב שאין סיכוי
להוציא משהו טוב מהאבא המוזר שלה, הקשוח, הסגור, ואולי אני אשם
שיצרתי בה תיקווה לאהבה, תיקווה שכבר היתה קבורה עמוק עמוק
בתוך מיסתרי ליבה, נעולה בתוך כספת שעליה שומרים 10 אנשים ללא
לאות, 24 שעות ביממה 365 ימים בשנה. אבל איך יכולתי אחרת, אני
שואל את עצמי...איך ?
אני כל כך אוהב אותה, גם אם זו תהיה תרומתי האחרונה לקשר
המופלא ביננו, כך חשבתי לעצמי, אני רוצה שזה יהיה זה. רק שלא
לקחתי בחשבון שהוא יהיה כל כך קשה, כל כך סגור, כל כך תוקפני ,
שהוא לא יבחר להרים את כפפה שזרקתי לעברו , ושלא יתן לי לעשות
את הדבר הכי מדהים שהוא יכול לעשות לעצמו, להיות בקשר עם הבת
שלו, עם הייצור המדהים הזה, המקסים הזה, שכל כך רוצה לאהוב,
וכל כך זקוק לאהבתו.
גם עכשיו כאני ניזכר במראה פניה המסותתות כמו ביד אומן על גבי
לוח הציור הפרטי שלי, אני יודע שאין בליבה כעס, לא עליו, לא
עליי, ואפילו לא על העולם, רק עצבות.
אני ניזכר איך בדרך לביתו , ליפני שיצאתי מן המכונית לנסות
ולגשר על הפערים שנוצרו עם השנים, היא השביעה אותי להבין שהיא
מחוץ לעסק, שהיא מסרבת להיות חלק מכל זה, רק אם הוא רוצה....רק
אם אני רוצה...ואני חשתי כבר באותה השניה איך הפחד משתלט עליה,
איך החשש מפגיעה, מהסרוב העיקש הזה להכרה, נותן בה את אותותיו,
ומונע ממנה לומר לי אחרת. אבל אני גם זוכר כעת איך ראיתי
בעיניה למרות דבריה, את התקווה, את האמונה שהפעם זה יהיה בסדר
, ואביה שכל השנים האלו שמר על דממה עיקשת ואל ניכור ציני
ובלתי מתפשר, ינהג אחרת הפעם ...הפעם זה יהיה בסדר..
כשהוא טרק את שפורפרת האינטרקום בפעם האחרונה, אחרי שאיים
לקרוא למשטרה אם לא אסתלק משם, לא ידעתי איך לחזור אליה ולומר
לה...ילדונת הוא לא רוצה..
איך לומר לאישה שלי, לאהובתי היפה שכל כך התאמצה לשכנע אותי
ואותה שכל זה לא נוגע לה, שגם הפעם הוא לא איכזב...ושגם הפעם
הוא בוחר להתעטף בבדידותו המיותמת וכהות חושים עיקשת.
התחושה של רגלי הנושאות אותי לכיוון הרכב בו חיכתה לי, עוד
מלווה אותי עד עכשיו, כל צעד היה לי קשה, כל תנועה הכאיבה
לגופי, אבל ידעתי שאין בירירה והיא בעקשנות מיוסרת  תתעקש
לשמוע ממני שיחזור מדוייק של פירטי השיחה, ואני...בעיניים
מושפלות אספר לה מילה במילה, מה הוא אמר...מה אני אמרתי...ומה
הוא אמר..
והיא תשאל ותשאל, ועם כל מילה שלי, פניה יהפכו לכואבות יותר,
ועצובות יותר.
אני עוד ניסיתי לומר לה שאכתוב לו...שלא אתייאש, אבל היא כבר
היתה במקום אחר, מכונסת בעצמה, מסתכלת מבעד לחלון, כמהה לחיבוק
שלא יכולתי לתת לה, מנסה לעכל את כל שקרה ולומר לעצמה - זה היה
ברור, יש לי אבא טיפש, דפוק, מסכן, הוא אדם בודד שמעניש את
עצמו - אבל במסתרי ליבה, בתוך הכספת שעליה שומרים 10 אנשים 24
שעות ביממה, 365 ימים בשנה, היא תחשוב לעצמה..אולי מכתב...אולי
מכתב יעזור להביא את האהבה.