הרגלים רצות, רצות רצות...והקול הענוג של מפגש הסוליות על
האספלט... פלאצ'... פלאצ'... מוסיקה לאזני.
הנשימה... בהתחלה סדירה, לשאוף , לנשוף, לשאוף, לנשוף, והקצב
מתגבר, והנשימה נעתקת, יותר מהר ויותר מהר, חשה כל שריר בגוף
נימתח ,דרוך וקפיצי. ו...הנפש...הנפש משתחררת, יוצאת לחופשי
בין הבינינים רבי הקומות וכבישים מלאי מכוניות, הרוח על הפנים,
השיער המתוח לקוקו גבוה מתנדנד מצד לצד כמו ילדה קטנה... אני
רצה.
שואפת ונושפת, שואפת ונושפת..עוד קצת עוד ביניין אז אנוח...עוד
עמוד..אז אאיט את הקצב, אבל הרגליים רצות בילעדי, הן לא
נישמעות למחאות גופי..הן כפופות אך ורק לדרישותיה של
נישמתי,לרוץ, להשתחרר,להתקדם, להתאמץ, להתגבר על הכאב שמתחיל
כמו סכין לחתוך את גופי מתחת לריאתי השמאלית. לרוץ, לרוץ,
לרוץ.
כמו בחלום המחשבות נקיות, צלולות, בהירות, יש תשובות להכל ויש
כאב גדול, שמנסה לצאת החוצה להוולד מתוכי, לצאת לפרוץ, אולי
אבכה...אולי ארוץ מהר יותר, אולי...הנה יש שם ספסל, אשב.
נעצרת הרגלים כמעט לא בלמו, הגוף עוד נוטה קדימה בתנופה, אבל
אני מוחאת בכוח ומתפרקת על הספספל, הראש בין הרגלים, העיניים
עצומות, ואני מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה , את האויר שיוצא
ממני החוצה, ואיתו נישמתי הכואבת.
להכניס את הכל , לעשות סדר, להרגע.
קולות של טלויזיה דולקת מרחוק, קולות של אנשים עם משפחות,
קולות של ילדים שהולכים לישון, קולות של כלבים מתחננים לטיול
בחוץ...וקולות של מזלגות וסכינים אוכלים ארוחת ערב.
עוד מעט אקום אני מתכננת בראשי, רק עוד שניה, לנשום , חלילה לא
להכנס הביתה ניסערת, בוכה, לא מסודרת, חלילה לא להיות בשליטה
מלאה כשאתחיל לחתוך את הסלט, המלפפון כמו שהוא אוהב בלי קליפה,
העגבניה כמו שילדתי הגדולה אוהבת  בלי גרעינים, הפילפל חתוך
קטן כמו שבני הקט דורש בתקיפות.
להכנס הביתה רגועה, להעיף מבט לעברו יושב עם העיתון מול
הטלויזה, ולומר כמו תמיד את אותו המשפט, "אתה רואה איזו אישה
חסכנית יש לך ? יוצאת לריצה במקום לפגישה שבועית עם פסיכולוג",
והוא כבר לא יתאמץ לצחוק כמו פעם, רק יהנהן ותצא מפיו איזו
נהמה קטנה של הסכמה.
אבל רק עוד דקה, לשבת על הספספל הקר, להתבונן על העצים שזזים
ברוח קלה של תחילת סתיו, לראות את הירח שכל יום גדל עוד טיפונת
כמו אישה הרה וביטנו שגדלה וגדלה והוא מתמלא ומתגלה בכל הדרו.
להסתכל על החתלתול הקטנטן שמתכרבל על מכסה מנוע של איזו מכונית
ישנה, ולקנא אפילו בו.
אספור עד 100 ואז אקום, רק עוד דקה, לשמוע את קולות הרחוב,
המכוניות מהכביש הראשי בקצה הרחוב, להרהר לעצמי כמה זמן לא
שמעתי ציוץ ציפורים, כמה זמן לא שמעתי גירגורי יונים, כמה זמן
לא הקשבתי באמת.
המחשבות נודדות ובטח כבר הגעתי למאתיים אבל כמו שלא היו בי
הכוחות לעצור, כך אין בי פתאום כוח לקום על רגלי, הן כבדות כמו
בדילי עופרת ומחשבותי מצמידות אותי לספספל כמו במסמרי פלדה
גדולים.
מדמיינת את פניו, את גופו, ידיו, משחזרת את קולו, את מגעו כמה
זמן לא חשתי את כובדן על כתפי הקטנות, כמה זמן לא הקשבתי
לנשימתו כשישן, כמה זמן לא ראיתי אותו באמת.
והוא לידי רוב הזמן, במן שותפות משונה שכל האלמנטים של דבקות
בביחד נמצאים אבל כל הסיבות לעובדת קיומם נעלמות.
קמה, מסדר את שיערי הסתור מן הרוח, מותחת את הקוקו הילדותי
שהוא פעם כל כך אהב, ובריצה קלה חוזרת על עקביי,
ושוב נשימות קצובות, רגלים נימתחות, פנים רגועות, דלת, משפט,
סלט, וכאילו משפחה.