נולדים. הכל יפה, צבעוני נראה כזה מובן מאליו. הזמן נהרג,
הטירוף המסחרר נעצר, בוהים בחלל והעתיד אינו נראה, אפילו עוד
דקה , מה נשתנה? בודקים במראה.
חלפו שנים מלאי אירועים, מצבים משתנים ולמה מחכים? לשנייה שכל
החיים נראים בה כמו תמונה עלובה, בוכים על רגש שהפך לשכל,
וצוחקים על שכל שהפך לרגש וכולם אשמים,מביטים לאחור הכל שחור
ועתה, עתה העולם נעלם לכולם היכן כולם? מחפשים את הרגע של
ההנאה בתוך הרגע וכך מתבזבז נצח. הייאוש כלפיד בוער ומדבק.
המנגינה עצובה, המהירות הכי גדולה, איטית. ההנאה חלפה, התולעים
מחכים באדמה. לבינתיים חושבים שאפשר לחשוב שמרגישים טוב איפה
שהוא. יצירה נשגבה הפכה לתאוות בשרים מתועבת וכח הראייה התמלא
בצבעים מסנוורים עד עיוורון. השמיעה הנעימה מה שניקרא מנגינה,
נשמעת הרמוניה של כלים המאבדים את הקליטה והעיוות מחריש
אזניים. צריך לשאוג מעומק הלב וגם זה קר ומעורר את הבנת האבדון
והתהייה למה לשאוף. השמחה תלויה כולה בעבר, ההווה גמור והעתיד
מפחיד. היום אתה צעיר שוקע בעבר, מחר אתה זקן חושב על העתיד,
אם בכלל יש שם מושג של זמן.
חברים, אויבים, אויבים חברים, הכל הפוך זה פשוט לחיות הפוך
           
           ואולי בכלל למות?
                             

                                   אך כיצד ניתן להרוג מי
שכבר מת.