ישבתי שוב למרגלות ההר מביטה לעבר השקיעה, רוכבת בודדה. נזכרתי
בהוא שהשארתי מאחור יחד עם הלב השלם שלי. נזכרתי באותם רגעים
של אושר חמוץ-מתוק שהשארתי בעיירה הפשוטה שלנו. אני זוכרת את
הבית העשוי מעץ ואיתו מרפסת גדולה ורחבת ידיים שממנה נשקף יופי
מטרף, וגם שם הייתי מביטה בצבעים הנפלאים והקסומים של השקיעה.
מחשבתי נדדה אל אותם קולות של הילדים שהתרוצצו להם ליד ביתנו
ושיחקו מחבואים. הייתי שומעת אותם סופרים וצוהלים משמחה.
האורווה שליד הבית הייתה גדולה ובתוכה שכנו 3 סוסים, ואיתם
סוסי הנאמן "רוח" שליווה אותי כול אימת שיצאתי לדרכי בודדה
בדרכים. סוס שחור כמו פיח, מהיר כמו רוח ביום חורפי. פתאום
הרגשתי צורך עז לבכות, הגעגועים שברו אותי. רציתי לחזור
לניקולאס, אל זרועותיו החמות ששמרו עליי מכול רע. ניקולאס, או
איך שחבריו ואנוכי קראנו לו, ניק, היווה בשבילי את הכול מהכול.
נתן לי גג מעל ראשי, אוכל ושתייה לקיבתי ואת ליבו הרחב. הלילה
שוב יורד ואני שומעת כבר את זאבי הערבות מייללים ועוד מעט הם
יצאו. חבשתי את כובעי, רחב השוליים ועמדתי מביטה לעבר הצללים.
עליתי על גבו של "רוח", נשמתי את אוויר ההרים הצלול וידעתי שאת
מכתבי הבא אני אכתוב לניקולאס מהעיירה הבאה. יצאתי לדרכי.
מיהרתי את סוסי כדי למנוע היתקלויות לא רצויות עם הזאבים.
הייתי מוקסמת מקולות היער, הינשופים, צעדיהן של האיילות ושל
סוסי. הריח המשכר של החופש. כבר חודשים שאני ככה נודדת, עוברת
ממקום למקום בידיעה שמחכה לי אהוב, מחכה לשובי. פניתי לכיוון
"איגל איי" העיירה והאגדה. מקום יפה ללא ספק. תושבים מרתקים
וידידותיים. המסחר שם טוב יחסית למצב והכוונה לבזיזות הבלתי
פוסקות של סאם וחבורתו. חבורה מפוקפקת של רוכבים שמעשיהם הגיעו
לתוצאות הרס בלתי הפיכות. נכנסתי לעיירה כאשר שמעתי כבר את
התרנגולות מקרקרות באי רצון, כדרך הטבע. ירדתי מסוסי ופניתי
לכיוון המוטל הקרוב, רציתי לנוח מעט. "בוקר טוב" פנה אליי פקיד
המוטל. "בוקר טוב גם לך ידידי" חייכתי אליו בנימוס. "במה אפשר
לעזור לך גברת?" , "הייתי רוצה חדר, ליום אחד". הוא בדק בספר
האורחים, "יש מקום פנוי, זה יהיה 3 דולר ללילה". בדקתי בכיסי,
מתאים. חתמתי את כניסתי בספר ועליתי לחדרי. פתחתי את החלון
לגלות כי כול העיירה כבר ערה הבנקאים פתחו את הבנק, השריף כבר
מטיל לו בעיירה והשמש עלתה וחיממה את הכול. לקחתי מגבת שהייתה
בארון החדר, התפשטתי ופניתי לכיוון לחדר המקלחת שהיה בסוף
המסדרון בחוץ. שטפתי מעליי כול טיפת זיעה, גרגר אבק שיכולתי
למצוא על גופי העייף. איזו הרגשה נהדרת. התנגבתי היטב ופניתי
בחזרה לחדרי. חשבתי על המכתב שאכתוב לניק. התלבשתי בחזרה
בבגדים פשוטים שהבאתי עימי וראשי עדיין עטוף במגבת הלבנה.
התיישבתי ליד שולחן הכתיבה והתחלתי לכתוב. "ניק יקר שלי, מה
שלומך?" עצרתי, מה אכתוב לו?. "כבר כמה חודשים שלא שמעת ממני,
הייתי בדרכים ונפשי וגופי לא מצאו מנוחה מהדרכים הקשות, הסכנות
והגעגועים אלייך. כעת אני שוכנת בעיירה "איגל איי" שאתה כול כך
אוהב. כרגיל, האנשים פה נהדרים. בדרך לפה חזרתי וחשבתי עלייך
אהובי. על קולך המתוק ועל ליבך ואהבתך אליי. מזמן לא הרגשתי
געגועים עזים כול כך אלייך ולבית. כול פעם שהתלוננתי שאתה
מחזיק אותי, מנסה למסד אותי איתך, כול זה נעלם ואחרי שאני אשוב
מן המסע האחרון שלי, אני חושבת שיהיה עלינו לדבר על מוסד
הנישואין. אהוב יקר שלי, אהיה מוכנה לוותר על כול החופש הפרטי
שלי בשביל לחיות איתך מאושרת וחופשייה יחד. אני כבר רואה אותנו
עם שני ילדים שחומים יפים, עם עיניים כחולות עמוקות כמו שלך
ושיער פחם כשלי. הם יישובים על נדנדה וקוראים לנו "אמא! אבא!"
ואנו רצים אליהם, אוחזים אותם בידינו מחבקים ומנשקים להם
ברכות. חלום מתוק זה נכתב בראשי מזמן אבל הייתי טיפשה וויתרתי
על הכול בשביל החופש שאינו שווה כלום בלעדייך. יקירי, אחזור
במהרה אלייך. אוהבת אותך מאוד, אמנדה". ירדתי למטה, נותנת
לשליח את המכתב ביד ומקווה כי מכתב זה יגיע לפני בואי.עליתי
לחדרי נפלתי על המיטה ונרדמתי לכמה שעות טובות.
התעוררתי לקולות של צעקות והמולה. רצתי מהר למטה לא מודעת
למתרחש. "אש! שריפה!" צעקו האנשים. יצאתי למסדרון רצה במהירות
למטה אחוזת אמוק. מצאתי את עצמי מוקפת חומות של אש וריח עשן
מסחרר. "גברת תצאי מפה!". הייתי חייבת להציל את מעט הדברים
שהיו לי רצתי בחופזה לחדרי לוקחת את תיקי וממהרת למטה. ראיתי
כבר שאין דרך מילוט, הכול התחיל לקרוס. "הצילו!!" צעקתי,
קיוויתי שצעקתי נשמעה. לא הייתי מוכנה למות, עדיין לא, ולמרות
כול זה חיי עברו על פניי כרוח סערה מטורפת. חיי אינם חיים
בלעדייך ניק. השריפה המשיכה להשתלט, שמעתי קולות של אנשים
במעורפל. החום הכבד והעשן גרם לראשי לצנוח. הכול קרה מהר מידי.
הקירות קרסו מעליי, הכול צנח מטה- מטה על גופי, צעקת כאב.
"ניקולאס, אני אוהבת אותך".

"מכתב!!". ניקולאס רץ החוצה כנשוך נחש. "ניקולאס קיבלת מכתב",
"תודה". ניק חטף את המכתב ורץ פנימה לבית העץ שלו מחפש כיסא
לשבת עליו. הוא החל לקרוא את המכתב כשחיוך ענק זורח על פניו.
כול היום הוא הסתובב בהרגשה כי חייו הולכים להשתנות, לטובה.
הלילה ירד על העיירה השלווה, וניק מצא עצמו צונח מעייפות על
מיטתו הרכה. הבוקר העלה סימנים ראשונים, יום חדש הפציע ואיתו
הרגשה נפלאה שעלתה בליבו של ניקולאס. הוא הכין לעצמו ארוחת
בוקר גדושה וברגע שהתיישב ליד שולחנו עם עיתון הבוקר שמע
צילצול בדלת. הוא ניגש, סוחב את עצמו לדלת הבית. "ניקולאס
בראיין?" שאלו האנשים, שבגדיהם אפופי עשן. "כן, זה אני. מה
העניין?". הם הורידו את ראשם. עיניהם היו ריקות וכואבות.
"אמנדה.. שריפה.." לא ביטאו את המשפט. "מה קרה?!" פלט ניק,
חושב על הגרוע מכול. "אמנדה, היא הייתה במוטל שבו התרחשה
השריפה אתמול.היא לא שרדה". הוא נפל, התמוטט, גופו העצום החל
לרעוד ודמעות חמות של כאב שטפו את פניו. "לא!!" צעק לשמיים.
"זה לא ייתכן!". "סאם וחבורתו, בזזו את המקום ושרפו אותו.
אנחנו עדיין מחפשים אותם" שמע את קולו של השליח. ניקולאס
בראיין נעשה אדם ממורמר, כועס ושבור לב. מותה של אמנדה שיגע
אותו והוא רצה נקמה. הוא יצא לדרכים, על גביי סוס צעיר, רכוב
כועס עצוב ומאוהב. כך במשך ימים, שבועות ואפילו חודשים חיפש
אחר סאם. "הנקמה חייבת להתבצע", אמר לעצמו. הוא עבר בין כול
העיירות מחפש בכעס את הרוצח הבוזז. "הוא לקח אותך ממני אהובה
שלי", שינן מבין שיניו. את סאם הוא לא מצא. התברר שהוא נהרג
לאחר השריפה. חבריו והוא נהרגו ע"י השריף ועוזריו של אותה
עיירה קסומה. זאת ניקולאס לא ידע והוא המשיך לחפש את אותה רוח
רפאים במטרה לנקום על לב שנשבר. הוא השתגע מהכעס, הפך להיות
זקן כעוס וזעוף פנים. ועד היום ילדי העיירה באים מול ביתו,
משחקים מחבואים וקוראים לו משוגע.