לבד. אבל לא בודדה. טוב לי ככה. זאת הדרך שזה עובד בה. חושך.
מחפשת...
כלום.

ריק. ממשיכה קדימה בריק. חלל חשוך ואינסופי. אין טיפת אור. מה
שנקרא מגששת באפילה. נסחפת עם הזרם. לצד, קדימה, אחורה, למעלה,
למטה. הכיוון לא חשוב. כי הוא לא קיים. נעה באיטיות, הולכת עם
המחשבות שלי. המחשבות מתחלפות במהירות. אחת, עוד אחת, באמצע
אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לזה. מחשבות מפוזרות. לא מנסה
לארגן אותם, פשוט נותנת לעצמי להיסחף. עוד.

מסתכלת סביבי. שום שינוי. מחכה שמשהו יקרה. אין דבר מלבדי
והחלל האפל. אני עם עצמי. והחושך. בודקת שוב האם קרה משהו יוצא
דופן. לא.
נקודת אור? לא, זה הדמיון מתפרע. אין דבר חוץ מהאופל. זה לא
ייגמר לעולם. אי לא אפתור את זה. עוד נקודת אור? כן? אולי.
מנסה להתרכז. לא. זה רק נדמה לי. זה יימשך לנצח. ריק.

רגע. זה לא בשליטתי. הנקודות מתחילות להתחבר. האור נהייה יותר
ברור. הוא בטוח שם. לאט. עוד נקודות אור מצטרפות. זה מתחיל
לגדול. האור מתחזק. כן, סוף סוף.

בעדינות אני נסחפת לקראתו. אני חושבת שאני מבינה מה זה. לא,
עדיין רחוק מידי. הכיוון הפך יותר ברור. יהיה שינוי, רק לא
להתרכז יותר מידי, לתת לעצמי להיסחף. אני כמעט יכולה לגעת בקצה
כבר. הנה האור, לידי. מורכב מצבעים שונים. מושיטה את היד לתפוס
אותו. כן. כמעט. הנה, רק עוד טיפה...

פלאש. ורררררץ. הרצת הסרט אחורה. קליק אחד ויצאתי מזה. חזרה
למציאות. לא, אבל הרעיון, הוא ממש היה שם, הרגשתי אותו לידי.
התרכזתי יותר מידי. רציתי אותו כל כך, אין סיכוי שכל זה יחזור
שוב. מאכזב, אבל אין ברירה.

חזרה לעולם האמיתי.