אם את מעוניינת, מתוקה שלי,
אני מוכן לבצור את חייך,
ולהוביל אותם ליקב,
בעגלה גבהת דפנות.

ברגלים יחפות אדרוך את ענביך,
ואמעך הכל לעסיס אחיד :
את ימי השיממון הדהויים,
את לילות אין-שנת הרוויים
בבכי, בזעם אין אונים,
את שבועות הריק המהוהים,
את הטירוף, את הפחד, את התימהון.

הרי אין לך חפץ בכל אלה, יקירה,
ולאיש מלבדך אין ענין בהם.
אך אני רואה את אשר ניתן,
אם תרצי, להפיק מכל אלה.

אם את מעוניינת, מתוקה שלי,
אתסיס באור השמש הבהיר
את התירוש הזה, המכיל את כולך,
למען תשקטי מעט, תנוחי,
ותרגענה סערות הנפש הבוכיה.
ואז אביא אותך למרתפי,
ואתנך במיכל שקוף, יפה.

אני אהיה לך פקק אל-חזור, ילדתי
שדרכו יפלטו האדים הרעים,
ואויר העולם לא יחדור פנימה.
אני אהיה לך כשמרי היין,
אשר יתסיסו את תירושך,
ואהיה כסוכר המזין,
וגם כמטא-בי-סולפיט
אשר ישמרך טהורה וזכה.

תססי באפלתי, מתוקה שלי,
תבשילי לאיטך,
ואז, כאשר תהיי מוכנה,
תצאי לאור העולם הגדול.

אלה אשר לעגו לך, ילדה,
לא יכירוך,
אך את תסחררי את ראשם,
תשכרי את נפשם,
וכאשר ירבו לרוות את יינך,
ימצאו עצמם בתעלה הסמוכה,
מייבבים כשמוחם ריק
ודמם הולם ברקות.