הזמן לא הסכים לנוע. הזמן עצר.
לגיטימי וצודק, אם חושבים על זה.. אני לא הייתי רוצה לחלוף
לנצח נצחים.
לא הייתי רוצה להסתובב מסביב למרכז, להורות כל פעם על ספרה
אחרת, אנשים יעיפו בי מבט לעיתים, ואהיה רק חלק מהשגרה.
אבל הזמן לא הסכים לנוע. הזמן עצר. יצא להפסקת קפה, לזמן מה..
כשהזמן חזר למסלולו, כבר היה מאוחר מדי.

הוא הלך באיטיות אל המראה שבחדר החשוך.
הוא הלך באיטיות בחדר החשוך.
הוא הלך בחדר החשוך.
הוא הלך.
כשהגיע אל המראה, הביט בפניו, חקר אותן.
עורו חיוור, חיוור כל כך שלעיתים נראה לו שקוף. חלק כל כך,
הדבר היחיד שנראה כפגם בפניו הייתה צלקת. צלקת קטנה ליד גבתו.
הוא לא זכר ממה.  
עיניו צהובות ירוקות, אישונו מתרחב ומתכווץ משניה לשניה.
עיניים מלאות צער, עיניים שהביטו ישר דרך בבואתו שבמראה. פסים
דקיקים, שחורים וסגולים וכחולים נמתחו מתחת לעיניו. הוא לא ישן
קרוב ל..הוא כבר לא זכר.
שפתיו דקות, מהודקות אחד לשניה חזק דיו שיראו לבנות. משוסעות,
חתוכות, הוא כבר לא זכר ממה.
ואז הביט באפו, השתהה מעט. היה לו אף מושלם. שיא השלמות. ושיא
השלמות נתקע בפרצוף איום ונורא.
למה הוא חשב כך? הוא כבר לא זכר.
הוא עבר שוב על פניו, בסלידה, הצער בעיניו הופך לאדישות,
ריקנות, צער, זעם וצער שוב. ואולי אפילו שילוב קטלני של כולם
יחד.. הוא לא זכר למה.

לא הייתה לא פגיעה בזיכרון. לא עד כמה שזכור לו. הוא הניח
שהמוח שלו פשוט לקח הפסקה.
אולי גם הלב שלו יקח הפסקה.
הזמן עצר.
מחוג השניות נע מצד לצד, כמו מטוטלת בזווית הלא נכונה.
הזמן עצר.

"כשהזמן עוצר," יצאו המילים מפיו והוא נבהל למשמע קולו הצרוד,
הוא לא השתמש בו כבר.. הוא לא זכר כמה זמן. הוא השתהה. "כשהזמן
עוצר מותר לעשות כל מה שרוצים."
לא הוא אמר את זה.
האם יש זר בביתו?
לא, הוא הרגיש את שפתיו נעות, הוא הרגיש את האוויר עולה במעלה
גרונו, פורט על מיתרי הקול שלו. הוא דיבר. אבל לא הוא אמר את
זה.
"מה אנחנו רוצים, יקירי?" שאל.
עיניו שוטטו מפינה אחת בחדר, לפינה השניה. הוא לא זז מהמראה.
עוד עמד שם ולא זז.
"תענה לי, יקירי. מה אנחנו רוצים?" חזר.
לא היה צורך במחשבה, "אנחנו רוצים להפסיק להתקיים." הוא לחש.
מבטו נתקל במראה. הוא ראה איך מבטו משתנה, תווי פניו מקבלים
צורה שונה. הוא השתנה. חייך. "יפה מאוד, יקירי. תגיד את זה שוב
בשבילי. מה אנחנו רוצים?"
פניו השתנו בין רגע. הוא שוב היה הוא. "אנחנו רוצים להפסיק
להתקיים."
מי זה אנחנו? על מה הוא מדבר?
מאז ומתמיד חשב שהוא לא שפוי, וכך גם כל הסובבים אותו.. היו לו
הזיות, והרבה מהן. אבל לעולם לא התחלק לשני אנשים שונים.. לא
בינו ובין עצמו.
"מה אנחנו רוצים?" חזר הפרצוף האחר.
הוא חשב שהוא עומד לבכות. הוא? לבכות? "אנחנו רוצים להפסיק
להתקיים."
הפרצוף צחק. הוא צחק, לא. לא הוא. הגוף שלו צחק. "מה אנחנו
חושבים על עצמנו, יקירי?"
הוא נתקף בהלה. "אנחנו אוהבים אותנו." קפצו המילים מפיו.
זה לא היה נכון.
זו הייתה טעות.
"כשהזמן עוצר מותר לעשות כל מה שרוצים," אמר הפרצוף האחר.
"ואנחנו רוצים להפסיק להתקיים."
הוא ניסה להתנגד, גופו נמשך, רגליו נמשכו, מעלה, קדימה, מטה,
שוב, ושוב, ושוב.
הוא הלך.
שניהם הלכו.
הם הלכו לכיסא.
"מה יש לנו בחדר, יקירי?" שאל.
הוא בלע את רוקו בחוזקה, במאמץ, "יש לנו מראה וכיסא. יש לנו
קירות וריצפה." אמר ועיניו טיילו באיטיות אל השעון על ידו. "יש
לנו שעון."
הוא היה עירום. עירום לחלוטין מלבד שעון.
"יש לנו עוד משהו, יקירי. מה זה?" הפעם נשמע שינוי בקולו.
הוא חשב. "יש לנו חשכה."

הזמן לא נע ולא זע.
"תסתכל על השעון שלך, יקירי." אמר הקול האחר.
הוא הביט בשעונו, לא בצורה רצונית. עיניו הביטו בשעון כאילו
הונעו בידי ישות אחרת.
"מה קורה למחוג של השניות?" שאל הקול האחר.
"הוא נע שניה אחת קדימה, וחוזר שניה אחת אחורה." אמר.
הקול האחר צחק חלושות. "וזה אומר שמה קרה לזמן, יקירי?"
"הזמן עצר." ענה כמעט מיד.
"אז מה מותר לנו לעשות, יקירי?"
"כל מה שאנחנו רוצים." מי זה אנחנו? מה קורה לו? הוא ידע שהוא
משוגע. שהוא מטורף. אבל לא חשב שזה יגיע לקנה מידה שכזה. "אבל
חכה!" כמעט צעק.
"כן, יקירי?" שאל הקול האחר.
הוא עוד הביט בשעון. "נחכה, אולי הזמן ינוע שוב." אמר חלושות.
הקול האחר צחק צחוק רם. "נצל את ההזמדנות שלך, יקירי. עשה זאת
עכשיו."
והוא חיכה.
הוא חיכה והביט בשעון.
הוא חיכה שהזמן ימשיך לנוע, והביט בשעון.
זמן ארור.
למי יש זמן לזמן?

הוא עדיין היה כלוא באותו הרגע.
הזמן לא עבר, ועם זאת, הוא ידע שעבר הרבה מאוד זמן.
"עשה זאת, יקירי." אמר הקול האחר, הרע.
הוא הרגיש יד קרה מונחת על ראשו, הוא כמעט קפץ.
ידו שלו.
"עשה זאת עכשיו, יקירי." לחשש הקול בכאב. בסבל. בייסורים.
הוא אחז בשיערו וקם מהכיסא.
הוא הילך באיטיות בחדרו, הקירות היו לבנים, אבל החדר היה
חשוך.
החדר היה קטן, אבל היה כל עולמו.
איפה הוא גר, בעצם? במוסד לחולי נפש? הוא לא חשב כך.
הוא נפל על הריצפה, ידו עוד מונחת על ראשו, אוחזת בשיערו.
פניו נחבטו בריצפה והיד שלו הידקה את ראשו אל הריצפה הקפואה.
"עשה זאת, יקירי." שמע את הקול שוב.
אפו נישבר, הדם זרם על הריצפה באיטיות. הוא הביט בדם המתפשט על
הריצפה. זחל בו, התכסה בו. התפתל בו כמו טפיל הנפלט מגופו של
הפונדקאי המת, המדמם.
הדם היה בכל מקום.
בשיערו, על עיניו, על שפתיו, בפיו, בכל קפל עור על גופו.
למה הם מדממים כך? מי זה הם..?
הוא קם, הם, קמו. הוא חש עצב שלא יאומן בעוד הוא הכריח את עצמו
להפסיק להזדחל בדמו. דמו החם, דמו הנעים, דמו שלו. הוא רצה
להמשיך להתכסות בו, לזחול בו, לחיות בו או למות בו.
אבל היו לו תוכניות אחרות.
"קדימה." אמר הקול, הפעם רגזני.
היד על ראשו התהדקה. העיפה את הראש אל הקיר.
הראש הוטח בקיר, מכה ראשונה.
הדם השפריץ והתיז על גופו ועל הקיר.
דם חם ונעים.
הראש הוטח בקיר שוב, מכה שניה.
הוא איבד את ההכרה, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך.
מכה שלישית, רביעית וחמישית.
הוא מת.

המחוג של השניות בשעון המשיך להסתובב.
הזמן חזר, אבל כבר היה מאוחר מדי.