"אני אומרת לך שמיכל אמרה לי שהוא מזוכיסט!".
עינת עמדה מולי, מנופפת בידיה בעצבנות.
במשך חצי השעה האחרונה היא ניסתה להסביר לי למה עידו כל כך לא
טוב לי, וכבר חצי שעה שאני בוהה בכל דבר אפשרי חוץ מהעיניים
החומות, התמיד מבוהלות שלה, מהנהנת בראש ומשתדלת להקשיב לה כמה
שפחות.
"מזוכיסט? מה את שחה?" גיחכתי וגלגלתי קווצת שיער כהה סביב
אצבעי המשועממת.
"כן! ולא סתם מזוכיסט! אחד מאלה שאשכרה חותכים את עצמם
וכאלה!". אם הייתם שם, יכולתם לראות איך היא משתלהבת עם כל
מילה. אני מניחה שזה יכל להיות די חמוד, בצורה ילדותית ותמימה
משהו, אם זה לא היה כל כך מעצבן.
"חותך את עצמו. זה מעניין." הסתכלתי עליה, לשם שינוי. כשעינת
משתלהבת זו הצגה שאסור להחמיץ, גם אם המחיר הוא הבעת התעניינות
מזוייפת.
"כן! אין לך מושג, היא אמרה שהוא פשוט משוגע על כל הראש.
משיגנע אמיתי." היא סובבה את האצבע שלה ליד הרקה, כמו שילדים
בגן עושים. והיא אמרה 'משיגנע'. לא יכולתי להתאפק יותר ושחררתי
חיוך משועשע.
"עינתוש מותק", וואו כמה שהיא שנאה שקראתי לה ככה... "ביום
שישי בצהריים היינו בים, נכון?"
-"כן, ואני עדיין לא סולחת לך על הרעיון המטומטם הזה. אמרתי לך
פעם, אמרתי לך אלף פעמים- זה לא חכם בשמש ללכת לים בשתיים
בצהריים! אבל לא, את לא הקשבת לי, ותראי מה קרה!". שוב
ההשתלהבות המרגיזה קמעה הזו, הפעם מלווה בחשיפת כתף אדומה
ומתקלפת.
"כשהיינו בים, הוא לבש רק בגד ים, נכון?". לא חיכיתי לתשובה.
"תגידי, ראית שריטה קטנטנה אחת על הגוף המושלם שלו? ראית?"
-"ל...לא, אבל... אבל מיכל אמרה ש...". שוב עשיתי את הבלתי
ייאמן והסתכלתי ישר עליה, הפעם בשביל לגלגל עיניים.
"שמיכל תגיד. זה לא מתאים לה, אני מודה, אבל אם היא אמרה
לך..."
עינת השפילה מבט אל הרצפה, גוררת את מבטי שלי אחריה. רגלה
הימנית בטשה באדמה בעצבנות והיא זזה במקומה בחוסר נוחות.
"טכנית מיכל לא ממש אמרה את זה לי... היא אמרה את זה לרונן,
שאמר את זה לשירה שאמרה את זה לי...".
פלטתי גיחוך נוטף בוז וקמתי ממקומי.
"איי רסט מיי קייס, מותק." צבטתי את לחיה השמנמונת והסמוקה,
כשל ילדה קטנה (ואולי באמת עדיין הייתה ילדה קטנה, בכיתה י"א),
הנפתי את תיקי על גבי בעצמה שהייתה מפתיעה למדי ביחס לכובדו,
ומיהרתי לכיוון השער האחורי.
"לאן את הולכת?!" שמעתי את עינת צועקת אחריי. לא הסתובבתי.
"הביתה", פלטתי רגע לפני שזרקתי את תיק הג'אנספורט הכתום שלי
מעבר לגדר.
"אני לא אעמוד בעוד שעתיים מתמטיקה." כמה ששנאתי מתמטיקה.



"אמא, אני יוצאת."
-"לאן?"
"שהו."
פתחתי שקית במבה קטנה ופתחתי את הדלת, מציבה רגל אחת בחוץ.
"האכלת את זיק?"
-"לא."
"אז תאכילי." אמא שלי יכולה להיות חתיכת קרצייה כשהיא רוצה.
"אחר כך אמא, אני אאחר!" ייללתי.
-"עכשיו."
נאנחתי בקול רם, שתשמע, וטרקתי את הדלת, חוזרת על עקבותיי לחדר
הקטן.
רוקנתי את מה שנשאר מהבמבה לתוך האקווריום ועזבתי את הבית,
ממלמלת "ביי" כמעט בלתי נשמע רגע לפני שטרקתי את הדלת שוב,
הפעם מאחוריי.



נכנסנו אל הסנטר ומיהרנו לכיוון המדרגות הנעות.
"הוא ביקש שניפגש בדיזינגוף סנטר!! את רואה, הוא באמת
מאזוכיסט!!!"
עינת מחצה לי את היד, ממלאה אותי בזיעה שלה. אבל הזיעה לא
הטרידה אותי, האמת, כמו רעש הפריקה שהשמיעו האצבעות שלי.
ניערתי אותה ממני בגסות, נותנת לה מכה קלה  על השכם.
"תפסיקי כבר!!", הדבר היחידי שעצר אותי מלצרוח עליה הייתה
עובדת המצאנו במקום ציבורי.
"עידו הוא לא המרקיז דה סאד, אין לו את הסמל של כת השטן חרוט
על המצח, והוא אפילו לא שומע בריטני ספירס!". קיוויתי שזה
ישתיק אותה, אבל כרגיל היה לה מה לומר, ועוד יותר כרגיל לא היה
בדבריה שום היגיון בריא או חשיבה הגיונית, רחמנא לצלן.
"אז מה?! זה לא אומר שאתם מתאימי..."
"אז מה?!", קטעתי אותה, "אז די."
לשם שינוי היא הבינה שלא כדאי לה להתווכח הפעם ושתקה. כל מי
שמכיר אותי יודע שעל הרבה דברים אני מסוגלת לעבור בשתיקה- חוץ
מהשמצות על הבחורים שאני אוהבת. זה טאבו.

נכנסנו למקדונלד'ס. עיניי הנרגשות והעצבניות למחצה סרקו את
האזור, עד שנתקלו, לשמחתי, במה שחיפשתי. הצבעתי לכיוון השולחן
הצדדי ביותר, ליד החלון, ועינת עקבה אחריי לשם בחוסר רצון
ברור.
עידו קיבל את פנינו בחיוך הממזרי הטיפוסי שלו שתמיד שיגע אותי-
גם אם ניסית נורא נורא חזק, בחיים לא היית מצליח לנחש מה מסתתר
מאחורי החיוך הזה, מה הוא מסתיר. הדבר היחידי בו הייתי בטוחה
זה שהוא מסתיר הרבה, הרבה יותר משרציתי. אבל אני מניחה
שלמסתוריות הזו היה קסם מסוים, וכנראה שגם חלק לא קטן מן
המשיכה העצומה שלי אליו.
"היי", התיישבנו. עינת מיהרה לחטוף צ'יפס מהמגש של עידו, הוא
רק הביט בה והמשיך לחייך את החיוך חסר הפשר ההוא.
עיניו הכחולות הביטו אל תוך שלי, ללא כל כוונה מוגדרת הנראית
לעין, והמשיך לחייך, עיניו עוברות על החזה שלי ומשתהות שם רגע
קצר לפני שהבין שאני רואה, והחזיר את מבטו מהר אל עיניי.
"אז... עידו..." עינת אמרה בחשדנות ושלחה אליי מבט מתגרה
מזווית העין.
"למה דווקא דיזינגוף סנטר?", היא המשיכה, חיוך של ניצחון נסוך
על פניה.
-"יש לך רעיון יותר טוב?" עידו פלט ולקח שלוק מהקולה, מחייך כל
הזמן.



פתחתי את דלת הבית בשקט. השעה הייתה עשר וחצי בלילה, ואמא שלי
ממש לא אהבה כשחזרתי מאוחר ביום חול.
"רונה!" קולה התקיף של אמי הדהד ברחבי הבית כשחמקתי לתוכו
והתגנבתי אל חדרי.
"כןןןןןןןן?" פלטתי בקול מיתמם משהו, כמו חתול שנתפס טועם מן
השמנת שהופקדה בידיו למשמורת.
"במה האכלת את זיק?".
פלטתי אנחת רווחה שקטה. כל עוד לא הלך להתנהל וויכוח על שעות
העוצר השונות והמשונות שלי לא היה לי אכפת.
"במבה." קפאתי במקומי, מביטה בקיר היות ואמי לא נראתה בקרבת
מקום. נראה שלא הייתי לה כוונה לצאת מהחדר בשביל להתווכח
איתי.
זה היה סימן טוב.
"איגואנות לא אוכלות במבה!!!", קולה של אמי היה על סף הצעקה.
"זיק אוכל!" עכשיו אני צעקתי.
"אין דבר כזה! הוא בסך הכל איגואנה, הוא לא כזה מיוחד שהוא
אוכל במבה."
עכשיו היא יצאה מהחדר, לבושה בחלוק האמבטיה הורוד שלה
והכפכפים עם גימור הפרווה, כמו הזקנות האלה בסרטים האמריקאיים.
די מחליא.
"אין לו ברירה." משכתי בכתפיי ונשענתי על הקיר, מנסה להיראות
מאיימת.
"מה זאת אומרת אין לו ברירה?! גברת רונה, אנחנו לא הוצאנו מאות
שקלים על החיה הדוחה הזאת שכל כך ביקשת רק בשביל שתהרגי אותה
עם השטויות שלך!".
כל כך רציתי סיגריה. הייתי הורגת עכשיו בשביל אחת. אבל למות לא
היה שווה את זה. ואם אמא שלי הייתה רואה אותי מעשנת- זה היה
מוות איטי וכואב במיוחד.
"ל'חיה הדוחה הזאת שלי' קוראים זיק, והוא אוכל יפה מאוד
כשמציבים לו עובדות בשטח. הוא יודע שזה או במבה או כלום, והוא
תמיד אוכל, תאמיני לי."
הסתובבתי ונכנסתי לחדר, טורקת את הדלת בחזקה. היא צעקה משהו,
אבל לא שמעתי. נדמה לי שזה היה משהו כמו "אמרתי לך לא לטרוק
דלתות!".



"זיק מת", לקחתי שאכטה ארוכה במיוחד מהסיגריה ואיפרתי על
המדרכה, מתעלמת ממבטי הגועל של שתי זקנות שחלפו לידי ונראו
כאילו הן הולכות להחטיף לי עם תיקי היד המכוערים שלהן.
"הוא מה?!?! איך?!" עינת פערה פה כל כך גדול שלרגע התפתיתי
להשתמש בה כמאפרה ניידת.
"נפל עליו מהמדף למעלה אטלס. למרות שאמא שלי עדיין מתעקשת שזה
הבמבה."
-"אמרתי לך פעם, אמרתי לך אלף פעמים- הבמבה לא טובה לו!! היא
עושה לו..."
"זה היה האטלס." נשפתי עננת עשן בפניה, גורמת לה לפלוט רצף
שיעולים מוגזמים.
"אל תעשני לידי!! אני לא ביישנית!"
-"אבל את כן מטומטמת." ניסיתי לנשוף עליה עוד פעם, אבל היא
הספיקה לסובב את הראש בזמן.
"את המטומטמת, רונה! יום אחד את תחטפי סרטן ריאות או משהו,
ו..."
זרקתי את הסיגריה על הרצפה וכיביתי אותה עם העקב.
"אז אני אחטוף סרטן ריאות. אם לא זה, אז אני בטח אמות ממשהו
אחר. אולי ייפול עליי ספר היסטוריה ענקי או משהו."
-"ואז תמותי, ומה יהיה איתי?!", הפאניקה של עינת הייתה כמעט
אמיתית. "ומה יהיה עם אמא שלך?! ועידו?!?!".
"שילך להזדיין", התיישבתי על הספסל הראשון שנקרה בדרכנו, בוהה
בנקודה בלתי ידועה בשמי בין הערביים.
"הייתה לו שריטה."