מעשה באדם שהלך בשדה, ופתע נתפשה רגלו בתיל ומאנה להתקדם.
כדרכו היה האיש טרוד מדי בענייניו מכדי לעצור, וגאה מדי כדי
להשפיל מבטו מטה לארץ. פנה האיש לרגל ואמר: "מה לך שעצרת? עוד
לא זמן מנוחה לך. קדימה, צעדי!". הרגל האומללה ניסתה להמשיך
וללכת, אך לא הצליחה לזוז ממקומה. האדם, שזעם על הרגל שהעזה
להמרות את פיו, הביט מטה וראה את התיל. "סור לך מדרכי!", צווה
האיש, ופנה ללכת, אך התיל לא זז. "כך", אמר האיש, "מבקש אתה
להלחם בי?". התיל לא השיב, ושתיקתו רק עוררה עוד יותר את חמתו
של האיש. "אם כך, מלחמה תקבל!", אמר האיש וניסה לנער את התיל
בכוח מרגלו, אך התיל בשלו.

פיות הדרך, ששהו באותו הזמן בשדה וצפו בנעשה, פנו אל האיש
ודברו אליו דיברי חוכמה, אך האיש לא שמע ולא הבין. "מיהו התיל
הזה שימנע בעדי מללכת באשר אחפוץ", חשב האיש לעצמו, ובעט בתיל
בחוזקה. אך התיל רק נאחז ברגל בכוח רב יותר. פנו פיות הדרך אך
הרגל ודיברו אליה דיברי חוכמה. הרגל שמעה והבינה. בעוד האיש
נשבע למלחת חרמה בתיל, עשתה הרגל כעצת הפיות ועצרה. והנה - גם
התיל עצר. פנתה הרגל לאחור, והנה, כבמטה קסם, נשר התיל על הארץ
ושכב שם בלא כל רוח קרב.

האיש גידף את התיל על שנקרה בדרכו ורקם לעצמו סיפורי גבורה על
נצחונו המזהיר. התיל לא חש שנוצח. הרגל צעדה הלאה, ופיות הדרך
המשיכו לחגוג את קיומן.