"כמה שווה הדגל הזה של מדינת ישראל?", ניגשתי ישר לעניין. "חמש
שקל", השיב בלי להתבלבל. הוא הוציא צרור של דגלונים מקופסת
קרטון חומה ודחף לי אחד דרך החלון. "זה הכל?", שאלתי. זה גרם
לו להרחיק מעט את הדגל מהפרצוף שלי. "תראה", אמר, "אני לא
מתכוון להתחיל להתווכח אתך על המחיר. ככה זה בכל מקום, בדיוק
חמש שקל". "לא בלבנון". הוא נראה מופתע. "בלבנון זה שווה הרבה
פחות. הם לא יזרקו לך אגורה שחוקה בשביל הדגל הזה. הם אפילו
שורפים דגלים כאלה ברחובות. גם בשטחים זה ככה. בדוק".

אם אתה מוכר דגלונים של יום העצמאות בצומת, בטח יוצא לך לפגוש
את כל סוגי האנשים, עמך ישראל. כאלה שיש להם מכוניות לפחות.
הבחור עם הדגלים נראה כמו מישהו שכבר הספיק לראות את רובם, אבל
עדיין זה לא משהו שהוא היה רגיל לשמוע מלקוחות. הוא העיף מבט
דרוך, אוטומטי, לעבר האור האדום ברמזור. "נו, אתה קונה או
לא?".

הסתכלתי עליו. הוא היה העתק מדויק למדי של האיש שעמד שם בשנה
שעברה וניסה למכור לי עצמאות בחמש שקל. אולי, כמוני, מבוגר
יותר, פחות נלהב. בכל שנה, כשמגיע יום העצמאות, אנשים קונים את
הדגלונים הקטנים האלה שמתלבשים לך על החלון ומחזיקים איזה
שבועיים שלושה. אחר כך הם שוכחים מהם לגמרי, עד שהם קונים אותם
שוב בשנה שאחרי כן. חשבתי על זה שרק אתמול נפגשנו, כל החברה
מהפלוגה. מסורת קבועה של שלוש השנים האחרונות. מריצים קטעים
מהשירות, מסתכלים קצת באלבום, ואח"כ נוסעים בשיירה לחלקה של
דני בירקון. חבל, חשבתי לעצמי, שהם לא מייצרים דגלונים קטנים
כאלה גם ליום הזיכרון.

טור המכוניות שלפני התחיל להתקדם. "אני לא קונה את זה" זרקתי
לעברו, והמשכתי לנסוע בתוך הים של הדגלים, שתמיד שוכחים מהם
בסוף.