הלילה יהיה הלילה שלי.

נכנס בכובד ראש דרך מעטה עשן סמיך ומחניק, שעולה כנגדי במדרגות
הבטון. כה שונה מהאוויר שבחוץ, השטוף מהגשם. אני מחייך חיוך
מאופק כנגד הריח החמוץ של הבירה. הלמות הבסים מהדהדים אצלי
בבטן. מצפה.

כבר מזמן לא היה המועדון הקטן כה מלא אדם. כבר מזמן האווירה על
הרחבה לא הייתה טעונה כל כך. פסיכודלית משהו. זה טוב. ה- D.J.
מרגיש את זה ומנגן מוזיקה יותר כבדה. אני דוחק את עצמי אל תוך
מאסת האדם המתנועעת. מנסה להגדיר לעצמי כיוון, ולבסוף מוצא -
אל הבאר. איני זקוק לאלכוהול כדי להיות שמח או נועז יותר. לא
הפעם. הפעם יש לי מטרה מקודשת ובלתי נמנעת, המושכת אותי אליה
כפי שתהום מושכת אליה אבן נופלת. אני יודע שהנפילה הזו היא
השחרור המוחלט, ניתוק כבלי הקארמה. הערב קיבלתי על עצמי להתמזג
בגוש הצפוף של אנשים הקופצים ומשתוללים, לשחות בים הקצב המיוזע
ולנשום מלוא ראותי את האוויר הדחוס בניקוטין. בעבר, במקום זה,
ובחורי ביבים גרועים פחות שנאתי את כל אלה, אך לא הערב. הערב
אני אתענג עליהם.

מביט מסביבי על האנשים שרוקדים. הם מזכירים לי תמונה של נמלה
בתוך כלי סוכר - מוקפת כולה, היא טובעת במתיקות, ונחנקת על ידי
הדבר אליו היא נמשכת יותר מכל. נדמה כי לכולם כאן יש הבעה של
סבל על פניהם, גם אם הם מנסים להסתיר אותה מאחורי חיוך מתוח או
מילות השירים. כרגע אינני מחייך, אך עד סוף הערב ינוח על פני
החיוך האמיתי היחיד שהפציע אי פעם בכל מועדון מסריח שהוא, ישר
מבית היותר של הבודהה. הלילה אהפוך לברהמין ואגיע לנירוואנה,
השקט המוחלט, הסבבה האולטימטיבי. אני יודע את הסוד. זה כמו
הפוך על הפוך - צריך ללכת עד הסוף כדי לחזור בחזרה. מילים
חוזרות אלי מספרים שקראתי, מסרטים, מסדנאות לחיים טובים יותר.
כל אלה הכינו את השטח, עיצבו את הנפש כמו שפסל יוצר דמות באבן
רק על ידי סילוק חלקי האבן המיותרים. הפסל כבר היה שם קודם,
הוא רק היה צריך שיוציאו אותו החוצה. אבל כדי לצאת אני צריך
קודם להיכנס, והכי עמוק שיש. כזה אני, בודהיסט של פאבים. אני
מוצא את הרעיון משעשע למדי.

גופי מתחיל להתעייף. האם כדאי לפרוש? לא! עוד לא. חייב להמשיך
לנוע. חייב להמשיך לרקוד. רק לא לחשוב, רק לא להיגרר שוב אחרי
הבנות שמבליטות את מיניותן. אני הרי יודע שהתשוקה היא הרעל
הגדול ביותר של הנפש, מזונו של האגו. אסור לי להיכנע לאגו. הוא
ממשיך לנסות ולחלחל גם כעת. כאשר אגיע למחוז חפצי הוא יעלם.
ייעלב וילך לו. כך מוכרח להיות. אך מדוע הוא שב ומציק לי כעת?
שוב אותה הרגשה מוכרת מכל כך הרבה ערבים בדיסקוטקים. אני מביט
סביבי ובפתאומיות אני נחשף לכל כובד משקל האבסורדיות של המקום
- האנשים המתאמצים לרקוד, הרעש, הבגדים החדשים שנשפך עליהם
משקה. אני קורא לזה "מצב רוח של ארבע בבוקר", אבל אני יודע שזה
בעצם בסך הכל דיכאון. דיכאון רגיל, היסוד הכי נפוץ בעולם,
וכנראה גם היחיד שבני האדם השכילו לחלק ביניהם בצורה שווה. אני
יוצא מהדיסקוטק ופוסע באוויר הריחני והקר חזרה אל ביתי.
מחר יהיה היום שלי.