ברגעי הגסיסה שלי הבטחתי לחברה שלי שאני תמיד יהיה איתה בלב.
היא לא האמינה לי ובכתה שאני עומד למות לה ולהשאיר אותה לגמרי
לבד.  
כמו תמיד, לראות אותה בוכה עשה לי שחור בנשמה. היא כל כך יפה,
כל כך טהורה. אנשים כמוה לא אמורים לבכות, הם אמורים להיות
מאושרים בכל רגע בחיים שלהם, ואני לא יכולתי לסבול את זה שאני
הייתי הסיבה שהיא לא הייתה שמחה. שוב ניסיתי להרגיע אותה. "שום
דבר לא סופי, את יודעת. יבוא יום ואנחנו נפגש שוב." אבל זה לא
הרגיע אותה. היא לא הפסיקה לבכות, ואני התחלתי לבכות יחד איתה.
ככה זה היה. שני בחורים בני עשרים וקצת, יושבים בחדר קטן בבית
חולים ובוכים על מר גורלם.
ממש לפני הסוף חזרתי על ההבטחה שלי. אמרתי שוב שאני תמיד אהיה
איתה בתוך הלב, ושאולי אני לא אוכל לדבר איתה משם, אבל תמיד
אני אקשיב לה, ואדע מה היא עושה, ואוהב אותה. היא לא אמרה
כלום, רק בכתה חזק חזק וחיבקה אותי.  
ככה זה היה. את העיניים שלי עצמתי בפעם האחרונה מחובק איתה.
אהבת חיי, זאת שהייתה איתי בכל הרגעים הקשים האחרונים. הצליל
האחרון ששמעתי היה הלב שלה, פועם. היינו כל כך קרובים. טום טום
טום. טום טום טום.

תמיד אמרו לי שהבטחות צריך לקיים, ככה שהתשובה הראשונה שעניתי
למלאך ששאל אותי אם אני מעוניין ללכת לגיהנום או גן-עדן הייתה
שאני לא רוצה אף אחד מהמקומות האלה, ואני רוצה רק ללב שלה.
המלאך הסתכל עליי כמו משוגע, אז הסברתי. הסברתי שאהבנו כמו
משוגעים, ושהסרטן לקח אותי הרבה לפני שהספקנו להתחיל למצות את
האהבה האדירה הזאת. הסברתי לו על ההבטחה, ועל זה שהבטחות לא
מפירים. והמלאך, הוא כנראה השתכנע, כי הדבר הבא ששמעתי היה
טום-טום-טום כזה, והכל היה חושך וחם כזה מסביב. וידעתי, ידעתי
שזהו. שהצלחתי. שעכשיו אני בתוך הלב שלה, ואני והיא נהיה לנצח
ביחד.

בהתחלה היא עוד דברה אליי, תמיד לפני שהיא נרדמה. אמרה שהיא לא
חושבת שאני בכלל שם, ושהיא בטח מדברת לעצמה. טום-טום-טום. אמרה
שהיא מתגעגעת אליי, שהיא רוצה שאני אחזור אליה. ניסיתי לצעוק
לה שאני שם, ושאני שומע הכל, אבל לא יכולתי. היא לא שמעה אותי.
טום-טום-טום.
בהתחלה היא בכתה הרבה, והלב שלה פעם מהר כזה, כאילו הוא עומד
להתפוצץ. טום-טום-טום. טום-טום-טום. רציתי להיות שם, לנחם
אותה, לחבק אותה ולהגיד לה שהכל בסדר. רציתי, אבל היא רק
המשיכה לבכות, והלב שלה המשיך להיות מהיר.  
אחר-כך היא נרגעה. הלב שלה התחיל לפעום לאט יותר. היא הייתה
בסדר, בכתה פחות. כבר דברה אליי פחות. הרגשתי הקלה,  היא
סוף-סוף התחילה להשלים עם מותי. כמה שבועות עברו, וההקלה הפכה
לדכאון. היא כבר לא דברה איתי בכלל, ובקושי בכתה. נראה היה
שהיא שכחה לגמרי את קיומי. ידעתי שאני צריך לשמוח בשבילה, שהיא
מצליחה לעבור הלאה. אבל בפנים כעסתי. כעסתי נורא. טום-טום-טום.


שלוש שנים אחר כך כבר בקושי הייתי זכרון קלוש. היא לא דיברה
אליי בכלל, השאירה אותי לבד. היה לה חבר אחר, והיא אהבה אותו.
תמיד כשהוא היה לידה הלב שלה פעם מהר יותר וחזק יותר, והשאיר
אותי לתהות אם גם כשאני הייתי לידה הוא פעם ככה. הייתי בלב שלה
כל הזמן, זה היה הכלא שלי. משם הייתי צריך לראות אותה שמחה
ומאושרת בלעדיי, ולקנא על כל רגע. כל הזמן הרצתי בראש שלי את
הפגישה עם המלאך, אחרי המוות. "לאן אתה רוצה ללכת, לגיהנום או
לגן-עדן?" "אני רוצה ללכת ללב שלה."  
הלב שלה. גיהנום. אותו דבר. טום-טום-טום.