"אם היית יכולה להביע משאלה אחת, כל דבר שאת רוצה, מה היית
מבקשת?" שאל אותי טום כשישבנו על המקלט בגן.
"להיות למיד מאושרת" עניתי.
"אבל אם מתחשק לך להיות עצובה?" הוא ניסה להתחכם
"אף פעם לא מתחשק לי להיות עצובה. העצב נהיה כבר חלק ממני".
טום הסתכל עלי, מבין שהשאלה שלו לא היתה במקום. הוא יודע את כל
הסיפור שלי, הוא יודע הכל עלי, הוא השפיל את המבט ושתק.
"צא מזה" אמרתי לו מכה אותו בזרוע "אתה האיש השמח שלי אסור לך
להיות עצוב, אני לא מרשה"
"אבל" הוא ניסה להגיד
"בלי אבל! תהיה מאושר כמו שאתה יודע, תצחיק אותי כמו שרק אתה
יכול".
הוא הסתכל עלי במבט שובב כזה ועשה לי פרצוף לטאה שתמיד משמח
אותי,חייכתי.
נשכבתי לידו והסתכלנו בכוכבים.
"פעם כשהייתי קטנה האמנתי שכל המתים עולים לשמיים ונהיים
כוכבים והם שומרים עלינו, ככה שכל עוד יש כוכבים אנחנו מוגנים.
אני עדיין מאמינה בזה" עצרתי לקחת נשימה ארוכה "באותו לילה לא
היו כוכבים, בכלל, השמיים היו חלקים ורק הירח היה שם, מאיר
בקושי את השחור מסביב. בכלל לא שמתי לב לזה בהתחלה, רק אחר כך
כששכבתי על הכביש חצי מעולפת הבחנתי בזה".
טום הביט בי במבט מלא עצב וחמלה, הוא ידע שאני שונאת לדבר על
הלילה ההוא, הלילה הנורא ביותר בחיים שלי, הלילה של הפיגוע.
"בחודשים אחרי זה בכלל לא יכלתי לראות את הכוכבים, הייתי
מרותקת למיטה. כשיצאתי מבית החולים היה כבר די מאוחר ככה
שבנסיעה כבר היה חושך. באמצע הדרך הכרחתי את דודה אתי לעצור,
יצאתי מהמכונית והסתכלתי לשמיים. ראיתי המון כוכבים, זה עשה לי
כל כך רע. התישבתי על שולי הכביש והתחלתי לבכות. דודה אתי
כיבתה את המנוע והתישבה לידי, ישבנו שם המון זמן, דיברנו,
התחבקנו ובכינו יחד".
דודה אתי היא אחות של אמא שלי, היא גם האפוטרופוסית שלי ומאז
הפיגוע אני גרה איתה.
"אף פעם לא סיפרת לי את זה" אמר טום בשקט
"זה אף פעם לא נראה לי חשוב מספיק" עניתי והרגשתי איך הדמעות
עולות לי בעיניים.
"הלוואי והייתי יכול להגשים את המשאלה שלך". המילים שיצאו לו
מהפה נשמעו לי תמיד כל כך חמות ואמיתיות, היה בהן טון של דאגה
כנה.
את טום הכרתי בתחילת שנת הלימודים. עברתי לבית ספר חדש כי לא
יכולתי לסבול את המבטים שקיבלתי מכולם בבית הספר הקודם, המבטים
האלו שכאילו אומרים "וואי מסכנה, כל המשפחה שלה נהרגה שם" ואת
הניסיון של כולם להיות כל כך נחמדים אלי, העדפתי לעבור למקום
חדש, שם לא מכירים אותי. הייתי צריכה להשאר כיתה כי בי"א
פיספסתי המון חומר והייתי צריכה ללמוד את הכול מחדש.
טום למד בכיתה י"ב ובתחילת השנה הצמידו אותו אלי כדי שיעזור
לי. הוא היה המורה הפרטי שלי. אחרי השיעור הראשון שהוא נתן לי
היה לי חיוך מרוח על הפנים, זאת היתה הפעם הראשונה שחייכתי מאז
הפיגוע.
הוא היה כל כך נחמד ומתוק. היו לו קוצים שחורים ארוכים ועיניים
שחורות, הוא נראה טוב וגם היה חכם, הייתי בטוחה שיש המון בנות
שרודפות אחריו וגם צדקתי, הוא היה אחד מהיותר נחשבים בשכבה שלו
וגם בשכבה שלי היו לו לא מעט מעריצות.
במשך שלושה חודשים הוא עזר לי בלימודים, אבל לאט לאט התחלנו
ללמוד פחות ופחות ולדבר ולצחוק יותר. טום היה כמעט תמיד שמח,
הוא הצליח לעודד אותי כל כך הרבה פעמים. כל פעם שנפגשנו הרגשתי
שאני נקשרת אליו יותר.
יום אחד באמצע דצמבר כשהוא העביר לי שיעור במתמטיקה נפל לי העט
ושנינו התכופפנו להרים אותו. הראשים שלנו נחבטו זה בזה, התחלנו
לצחוק ואז השתתקנו, זה היה כמו בסרטים, שתיקה כזאת ארוכה ואז
התקרבנו אחד לשני והתנשקנו. מאז אנחנו יחד, כבר חצי שנה. טוב
לי איתו, באמת שטוב לי אבל הזיכרונות מהפיגוע ומהמשפחה שלי לא
נותנים לי להיות באמת מאושרת.
"הדס, על מה את חושבת?"
"על ההורים שלי והאחים שלי. אני מתגעגעת".
"אני יודע מתוקה" הוא אמר וחיבק אותי חזק, אני כבר לא יכלתי
לעצור את הדמעות. תמיד כשאני חושבת על הלילה ההוא והוא מחבק
אותי, אני מתחילה לבכות. החיבוק שלו זה מעין אישור בשבילי
שמותר לי.
"הדס" הוא הרים לי את הראש "תרגעי ילדה יפה שלי, את עוד תהיי
מאושרת, אני מוכן לעשות הכול בשבילך, בשביל האושר שלך. אני
אוהב אותך" הוא נשק לי וחיבק אותי.
"הכול?" שאלתי מנגבת את הדמעות.
"הכול!" הוא אמר "אפילו לקנות לך גלידה!" הוא חייך אלי חיוך
ענקי ואני לא יכולתי שלא לחייך אליו חזרה.
"טוב, איש שמח שלי, בוא נלך" אמרתי תוך כדי שאני קמה "בוא נקנה
גלידה".