קפה של בוקר. זריחה. הרכסים ממול מעורפלים ואתה ממקם אותם רק
לפי קווי המיתאר המיטשטשים מתחת לשמש העולה.
המים שלווים, מין רוגע ראשוני כזה המופרע רק על ידי אדוות היום
יום.
קצת מוזר לחפש חיים חדשים בים המלח, אבל כזה אתה, נמשך
להיפוך.
יש למקום הזה קסם ורתיעה מיוחדים. הוא קצת מזכיר לך את חו"ל
היות ואתה לא דובר את השפה המורכבת מבליל של גרמנית, אנגלית
ועוד כמה שפות לבנות של אנשים שקופים. שני שירים של מאיר ואתה
שוב מחובר למקום. לאדמה יש מגע מרגיע, קשה אך עם זאת חודרת לכל
מקום בגוף, אתה מוצא בזה מין נעיצת שורש.
כמה תיירות מהלכות מראות לך שכוח המשיכה כאן חזק מהרגיל,
שדיים, ירכיים, מותניים, הכל רוצה אל מליחות האדמה.
זה מגעיל אותך. אתה יודע שיום אחד תצטרך לקום ליד זה בבוקר.
אתה מתנחם במחשבה שתגיע לגיל הזה בכלל. אולי.
עם כל הזבל שאתה מכניס לגוף זו ראייה די אופטימית של העתיד.
אבל הזבל הזה מחזיק אותך. לפעמים נדמה לך שאם לא האלכוהול היית
הופך לאבן, הוא הרי פותח אותך לעולם, מציג את האמת הכמוסה שלך
לכל לוגמת אקראית בבר מזדמן. עם הזמן הפכת להיות תלוי בזה,
בבטחון העצמי התופח ליד אנשים, בעצב המתנפל כשאתה שותה לבד.
והגוף שלך כבר בלוי, אבל הנפש קמוטה עוד יותר, אתה לא מבין מה
אתה עושה פה, אבל גם לא כל כך יודע מה לחפש במקום אחר.
הקרירות של האדמה מיטיבה איתך עכשיו, לא רומזת על החום הגדול
העתיד לבוא, לעזאזל, אפילו לשחות אי אפשר כאן, רק לשבת ולנהל
שיחות איומים עם כל זבוב שנטפל. אין לך מה לכעוס, אתה הרי נטפל
לעצמך הרבה יותר בחשבונות הנפש הבלתי נגמרים האלה.
אתה נשכב על הגב ותוהה איך יש בך כוח למונולוג הזה בשש בבוקר.
שש בבוקר ואתה כבר שתוי.