היום היה יום משמעותי. הגעתי לבית הספר שלי, והלכתי לגן באמצע
הבית ספר. המדרכה מסודרת בלבנים ארוכות וצרות. אני תמיד מנסה
ללכת על כל שתי לבנים. הגעתי לבית ספר והלכתי לדבר עם חברים.
כשהגענו לשיעור מתמטיקה הזכירו לנו שיש את מפגש הזיכרון לטוני.
טוני מת לפני יומיים. החלטתי ללכת למפגש, שהיה מחוץ לבית ספר.
כולם נפגשו שם, חוץ מכמה אנשים שלא יכלו לסבול לחשוב עליו. חלק
מהם מכאב וחלק מהם משעמום. כשהגעתי כבר התאספו יותר ממאתיים
אנשים מסביב לחלקה קטנה במדרכה מול הבית ספר. החלקה הזאת נשארה
פתוחה בשביל לשים פרחים ומזכרות. אנשים מהשכבה שלו באו ועשו
נאומים בזמן שאנשים אחרים חנקו את הבכי והכאב. לא יכולתי
להחזיק את זה בפנים ונתתי לטיפה אחת להתגלגל מעיני. ניגבתי
אותה מיד. ישר חשבתי על ידידה שלי, שהכירה את טוני. היא הייתה
הרוסה באותו היום. כל האנשים שלא הגיע להם לבכות ולהיות עצובים
היום בכו. בפעם הראשונה ראיתי שיותם היה עצוב. יותם אף פעם לא
עצוב. זה נראה כאילו כולם עוד היו בהלם. מוסיקה ניגנה ברקע.
מוסיקת ראפ אבל לא משהו חזק, משהו יותר נוגע ללב. זה מה שגרם
לי להטיל דמעה. לחשוב שמחר מישהו עלול לנגן את המוסיקה האהובה
עליי במפגש כזה. לחשוב כמה החיים שבריריים וכמה בעצם אנשים לא
יודעים עליי. עד כמה שזה מוזר, חשבתי מה ינגנו בלוויה שלי. וזה
החריד אותי לחשוב שבעצם אם אני מת מחר, הלוויה שלי תהיה שקטה.
בלוויה שלי אני רוצה שאנשים ירקדו, ויחגגו. שלא יבכו עליי. אני
לא בוכה על עצמי, שאנשים אחרים לא יטרחו. המורים פיזרו את
התלמידים בחזרה. כל שאר היום נראה לי איטי, שקט וחשוך. הלכתי
היום לאט. כל כך לאט שצעדתי על כל לבנה במדרכה בלי לדלג.