ברושים
בחנייה כבר התחילו להתאסף מספר מכוניות בודדות בצל העצים
הזקנים,המאובקים,שכל רכב שעבר שם,למרות שזה קרה בתדירות לא ממש
גבוהה,כיסה אותם בשמיכה כבדה ומחניקה של אבק שרק הגשם הראשון
,ולפעמים גם הוא לא,מצליח לשטוף.וכמו תמיד המגרש המכורכר
והמאובק התמלא מן הפנים אל החוץ,עד שלא נשאר איפה לחנות,
והמכוניות  שהגיעו כבר לא מצאו שם מקום,ואנשים החלו לחנות
לאורך הכביש הניצב.מטבע הדברים נעשה צפוף גם לאלו  שסתם נסעו
בדרך המוזרה הזאת,שפעם חשב שהיא מובילה לשום-מקום,ולכן לא הבין
למה שתולים לכל אורכה עצי רימון זקנים משני צידיה,עד שבגר מעט
ואביו לקח אותו עימו באחד מהחופשים הבלתי -נגמרים האלה שידע
בילדותו לעבוד בצבע אצל הקיבוצניקים,ואז הבין לאן היא
מובילה,אבל אז זה רק נראה לו כמו סוג אחר של שום-מקום.
אוטובוס עייף הגיע גם הוא בעצלתיים,תורם את מנת -האבק שלו
לעצים המורגלים בזה,עצר באיטיות ופתח בנשיפה רמה ,שנדמתה
באוזניו תמיד כנפיחתה של מפלצת ענקית,את דלתות -המפרקיים
הנחבטות אל הדופן,וקבוצה של זקנים כפופי גב נפלטו באנחה שקטה
אל האספלט.כל אותם  שותפים לדרך, שכנים בלית-ברירה,או אולי
מבחירה,מתייצבים
למעמד המובן מאליו הזה,שכל אחד מהם מספר לעצמו שהוא עוד רחוק
ממנו ,וכל פעם הוא מתבדה מחדש ,וכל אחד ואחד מהם נאלץ בעל
כורחו לשתף פעולה ולהפגין נוכחות מחדש במסדר הכפוי
הזה,שהנוכחים בו הולכים ומתמעטים מפעם לפעם והנפקדים ממנו
הולכים ומתרבים מפעם לפעם,למגינת ליבם של הנותרים,וכך הם
,האחרונים, מדדים שוב בברכיים  כושלות כמעט,כובשים באיטיות את
השביל המצהיב ,מחדש ,וכך גם הוא,"המיספר הנוסף", כפי שכינה את
עצמו כל אימת שהגיעו למעמד הזה, מוצא את עצמו מביט בהם שוב כמו
לא מאמין ששרדו,שהם עוד כאן,ואיך זה יכול להיות,ומאיפה הם
מביאים את הכח להחזיק מעמד,ועוד כל מיני שאלות  שהקבוצה הזו
מעוררת בו שוב ושוב,רק שהפעם הוא יודע שזה שונה.שזה אחרת.שזה
תפס גם אותו.שהפעם גם הוא בתמונה,שהפעם הוא לא יצליח להשאיר את
המחשבות האלה בצילם המחניק של הברושים,שהפעם צריך להתמודד עם
זה ממש ,להסתכל לזה בעיניים,רק שהוא לא מצליח ,אפילו בינו לבין
עצמו להגיד בקול רם את "זה".

הרחבה כבר התחילה להתמלא ,ובמקביל החל גם כדור האש הענקי שמעבר
לצמרות לאבד מעוצמתו המרושעת,
וזה כבר היה סימן בשבילו ובשביל כולם שהשעה מתקרבת.הוא ניסה
לקום באיטיות, דוחף את הגזע הנוטף שרף טרי שעליו נשען,מתעלם
מהמבטים המוכרים כל-כך,של מי שעד לא מזמן כינה בינו לבין עצמו
"זקני-השבט",אבל עתה הכבידו עליו בנוכחותם המקומטת,כאילו דין
ודברים יש להם איתו,איך
לא עשית מה שביקשנו ממך,ילד,איך לא שמרת עליה,
ותראה מה קרה עכשיו,והוא מבחינתו היה צורח עליהם לו רק יכול
היה,מה אתם רוצים ממני,אני לא אשם בזה,זה היה צריך לקרות
ממילא,איך אתם לא רואים עם כל השנים שמאחוריכם, והניסיון
והסבל,איך אתם לא רואים שלא יכולתי לעשות שום דבר,ומה אתם
רוצים ממני בכלל,תניחו לי בשקט כבר,זקנים מטומטמים,נמאס לי
ממכם,יאללה קישטה.
המחשבות האלו האיצו בו את הדופק ועכשיו כבר הרגיש את הלב פועם
חזק,לא רק בחזה אלא גם ברקות,והוא התקדם לאט,עובר דרך השער
השחור, הכבד, ומושך כיפה שחורה מהקרטון הזה ,ששם הם זרוקות
תמיד לשרת את המשתתפים  התורנים ,אלה שזקוקים לכיסוי ראש לכמה
דקות,חובשים אותו מתוך הכרח על פדחתם,כי איך אפשר בלי ,וכל
הטקס מחזיקים בו ביד אחת עד שימצאו לו תנוחה מתאימה, אבל רק
בבית נזכרים ששכחו להוריד.
הוא חצה את הקהל בדרך אל הסככה,אינו מבין מדוע הקהל נחלק פתאום
לשניים,האם זה בגללו,האם זה בגלל המדים המצחיקים האלה שלא
הספיקו להשתפשף עדיין ועוד יש להם ריח של בקו"ם,והם נראים
כל-כך מוזר עליו,במיוחד המכנס הזה,איך קוראים
לזה,קופיקו,שכל-כך לא מתאים לו ובטח הוא נראה בזה מגוחך.אבל
מאחוריו כבר התקדם אל תוך החצר הרכב השחור,הבוהק בשמש בחדווה
מוזרה בניגוד מוחלט לתכליתו,שתמיד כשראה אותו התלוצץ בינו לבין
עצמו שצריך לצבוע על השחור הזה בכתב, בצבע אדום-בדרך לעוד לקוח
מרוצה,אבל עכשיו זה לא ממש מצחיק אותו,כי כבר פורקים ממנו
אלונקה.עכשיו הדופק כבר פעם ממש חזק וגם הידיים התחילו קצת
לרעוד,אז הוא ניגש לקיר עם הברזים הישנים,פתח אחד מהם ונשען
עליו,שוטף מעט את הפנים והעורף,ומשתהה מעבר למה שצריך,גם בגלל
המבטים שננעצים בגבו אך בעיקר בגלל חולשת-הברכיים.הוא שתה יותר
ממה שהתכוון,העביר עוד יד רטובה על המצח,ונשבע לעצמו שיחזיק
מעמד.מה שלא יקרה ,הוא יחזיק מעמד.
שיגידו מה שיגידו,את היום הזה הוא עובר על הרגליים.אחר-כך כבר
נראה,אבל הוא מכאן יוצא בהליכה זקופה,על הרגליים.
באיטיות אך בנחישות,שכמו נסכה בו ההחלטה האחרונה,הוא סגר את
הברז והסתובב.בסככה המוצלת כבר לא נשאר מקום וגם מחוץ לצל כבר
היה די צפוף,צפוף במידה כזו שאי-אפשר היה להימלט מריחות הגוף
של הקהל
שנקבץ לכאן ממקומות העבודה ומהבתים,מי בהפתעה , מפאת הזמן שחלף
מאז שחשב שיתייצב כאן, ומי בתדהמה שכבר הוא מתייצב ,מי
בעל-כורחו כי נאלץ להפסיד כמה שעות בעבודה,ומי בהקלת-מה,
שאירועים מסוג זה מסייעים בידו להימלט מן הבדידות המעיקה
ומתוצאותיה .אבל משהו אחר,מלבד חוסר הנעימות שבאוויר,גרם לו
לצאת משם,להניח רגל נעולה בנעל צבאית חדשה כמעט לגמרי על מפתן
האולם,ולהקיש על הדלת.
האיש העבדקן ששרבב את ראשו החוצה הפתיע אותו בגילו הצעיר,כי
הוא היה בטוח שבמלאכה הקדושה של טיהור בגוף עוסקים רק אנשים
מבוגרים,כאלה שכבר ראו הכל ושום דבר לא מזיז להם.
מה אתה רוצה , שאל האיש הצעיר,למרות שידע מה הוא רוצה .מה אתה
רוצה,אין זמן עכשיו,אמר בעצבנות,עוד אגל זיעה זולג בצידי
רקתו,צריך להתחיל כבר,אסור להשתהות.
בבקשה ,רק כמה דקות,תן לי להיכנס,אני חייב לראות בעיניים,לא
הספקתי ,אני חייב לראות שזאת באמת היא,אחרת אני לא ... לא יודע
מה,תן לי דקה,נו,...בבקשה.
התחינה שבעיניים.החום. הזיעה.

העבדקן הביט רגע לאחור,כמו ביקש לקבל אישור מן הגופה,ואחר פתח
את הדלת.תעשה את זה זריז אבל,הא?
הוא נבלע בחשיכה.  רגע קט אחר כך התרגלו העיניים לאפלולית,ואז
הבחין בגוף הקטן,שקוויו  היו כה מוכרים לו,אבל עתה היו עטופים
תכריכים לבנים.בשקט, בשקט.בזהירות ,הוא התקרב אל העטיפות,מקרב
את ידיו ומתחרט,פוכר את אצבעותיו, משתהה, ולבסוף מתקרב אל הראש
העטוף.בעדינות ,בעדינות .האצבעות מלטפות בשקט את החומר,מוצאות
להן פירצה, ואז מפרידות בחרדה את שכבות הבד.
עכשיו כבר נראו פניה בבירור.הפרחים הכחולים של המוות הצעיר כבר
פרחו בלחיים,שפעם נמשחו באיפור ובסומק.השפתיים שפעם נישקו בחום
והרחיקו כל צער במגען ,היו עתה קפוצות במין הבעה מוזרה של
הפתעה ושל השלמה גם יחד.המצח החרוש קמטים של גיל ושל צער ,נראה
עתה  מקומט פחות ואפילו מפויס,וקמטיו שנתרככו באחת, נראו לו
כאסירי-תודה על שנחו סוף-כל סוף ממאמצם רב השנים ,ועתה הם
רפויים יותר,נינוחים ומשלימים.והשיער הלבן,העצוב, היפה
כל-כך,שתמיד נראה לו כמי שהפסיד במערכה כולה,עיטר עתה את הפנים
המוכרות האלו,כמי שידע מאז ומתמיד שזה תפקידו,שלכך הוא
מיועד,להקיף את הראש היפה כמעטפת של ניחומים אחרונים.

הכדור המוכר,המכאיב,של הצער,כבר התחיל לטפס מעלה מעלה במהירות
ובהחלטיות כוחנית, כמי שיודע מה עומד לקרות,אבל הוא הכריע אותו
בבליעה בלתי מתפשרת במורד הגרון.גם הדוק המצטעף,שהתחיל להתערפל
בעיניים,ניסה את כוחו במלאכת הבוגדנות,אך ללא הועיל.הפעם זה לא
יקרה.
הידיים הצעירות הונחו בשיפולי הצוואר החם,הפועם,מהססות
קמעה,מתעכבות,אבל אז מסירות באופן החלטי את הדיסקית שנכבשה רק
ימים אחדים קודם לכן בשרשרת החיול,ששמו ומספרו האישי היו
טבועים בה פעמיים.הוא כרך את השרשרת על לוחית המתכת,והטמין
בעדינות בינות לקפלי -הבד הלבן.
ואחר-כך-שתיקה.ארוכה ודקה.
סליחה, הוא רצה לומר,סליחה ,זה ממני ,זה בשבילך,שתדעי שאף פעם
לא חשבתי, לא התכוונתי שככה ייגמר.אני נותן לך את זה כדי שתדעי
שלא ככה רציתי, שלא ככה התכוונתי שיקרה,שתדעי שבסוף כבר חשבתי
שאם כבר הגענו עד כאן אז אולי נלך ביחד עוד קצת,שאם כבר הגענו
עד כאן אז בטח עוד תהיי לידי ברגעים היפים שעוד יבואו,שתתני לי
עצות איך להחזיק בית,איך לטפל בתינוקות שעוד יבואו,איך לפייס
את האישה שתהיה,כי אם לך לא מגיע,אחרי כל מה שעשית בשבילי אז
למי כן,לאף אחד בעצם.רק שלא הספיק הזמן.שלמרות שהתכוונתי לפרוע
את השטר,למרות שהייתי נותן הרבה מאוד כדי להחזיר לך, לא היה לי
מספיק ממה שכנראה אין ממנו מספיק אף פעם, וזה זמן.
אני אוהב אותך כל כך.לו רק יכולתי,הייתי נושא אותך על
כפיים.אבל נגמר הזמן.
אני לא יודע מה אני אעשה עכשיו.איך אני אסתכל להם בעיניים.הם
חושבים שהכל בגללי,שיכולתי לעשות אחרת ,שאם הייתי עושה מה שהם
אמרו אז- לא היינו כאן עכשיו,אבל את יודעת את האמת,את יודעת
שזה לא היה תלוי בי,נכון? כי אם זה היה נכון לא היינו כאן
עכשיו,שהייתי נותן כל כך הרבה כדי שתלטפי אותי ,שתגידי שזו לא
אשמתי,שתגידי שאת מבינה שאי אפשר היה אחרת,שאת סולחת.שאת אוהבת
אותי.אבל זה לא הצליח לי.זה לא קרה כמו שרציתי .אני כל-כך אוהב
אותך.אני לא אשכח אותך אף פעם.  סליחה.

האור שחדר דרך הסדק הצר בדלת ,כמו ניסה לרמוז בעדינות שהגיע
הזמן.
הוא קם על רגליו,התכופף מעט ונשק ללחי  הקרה ,הצפודה,ליטף בפעם
האחרונה את הפנים העדינות,אצבעותיו מרפרפות רק עוד מעט על המצח
הרך ,מיישרות בעדינות את הקמטים המפויסים,השלווים,והביט ארוכות
,כמבקש לצרוב את המראה עמוק בתודעה,את מראה הפנים המוכרות
כל-כך, שעכשיו ידע שיום אחד ישכח איך הם נראים,מבט אחד
אחרון,הסתובב ויצא דרך הדלת.
כשהסתיים "מסע האלונקות",  ותלולית העפר הצעירה כוסתה באבנים
קטנות,שהוכיחו מעבר לכל ספק כי את הנעשה אין להשיב,הזדרז ופנה
לצאת לפני כולם,זוכר להשליך מראשו את הקרטון השחור
למקומו,ואז,כמו נדמה היה לו שהברושים הזקנים, המאובקים,שראו
כבר מחזה או שניים,נדים לו בראשם.