ומכל הלילות הסוערים שהיו לי,
ומכל הגברים שטעמתי,
ומכל ההצהרות שהצהירו בפני,
דווקא אותו אני רוצה.

מכל האהובים הרומנטיים שבילו איתי שנים,
ומכל אותם אלו שלא ראיתי למחרת בבוקר,
דווקא אותו.

הוא לא יפה בכלל,
לא גבוה, לא שרירי,
לא מתאים לשום פנטזיה
שהייתה לי בעבר.

הוא לא הפילוסוף
שידבר איתי על ניטשה,
יעשן איזה מרלבורו לייט,
וינשק אותי רק אחרי חודש,
בעדינות מירבית,
כזו שתעיף לי את הראש לשחקים,
את הלב לכפות הרגליים.

הוא לא זה שכולם יקנאו בי
וישאלו את עצמם איך בככל השגתי.

הוא לא האדם החכם הזה,
שיודע הכל ואלמד ממנו כל כך הרבה.

הוא לא ה"כלי" שיכניס אותי למיטה ברגע שיוכל.

הוא לא הבן אדם
שיודע בדיוק מה להגיד בכל מצב.

הוא לא האחד הזה
שיהיה הכי כיף
לבלות איתו
ולצחוק איתו
ולשכב איתו.
ככה סתם על הדשא
ולהסתכל על העננים.

הוא סתם אחד
הוא סתם אחד שאף אחד לא מכיר.
הוא סתם אחד שלא רואים שום כיעור פנימי אצלו.
הוא סתם אחד,
מאלה שיתביישו לנסות משהו,
שהנשיקה שלהם תהיה גרועה לאללה,
שיקח איזה שנה עד
שהם ינסו להוריד לי את כל חלק מהביגוד.

הוא סתם אחד
שאף אחד לא מבין
למה אני רוצה אותו.
גם אני לא מבינה.

אולי,
הוא קורא את זה עכשיו
ולא מאמין שזה הוא.