עוד כשעתיים נגיע לפריז, הכל קרה כה מהר שעדיין לא עיכלתי
זאת.

הכל החל כאשר מר פיינברג קרא לי למשרדי והודיע לי שהוא נוסע
לפריז לגייס תרומות עבור ראשון -לציון. "אין מים למושבה", אמר
" ולא נשארו מעות בקופה".  " את באה עמי", הוסיף.  " אני צריך
אותך לידי, " ארגני הכל במהירות , מחר  בבוקר ההפלגה".   וכך,
אני רחל  , מזכירתו מזה 8 חודשים , אשר מעולם לא יצאתי
מגבולות הארץ, מפליגה לחו"ל ועוד לפריז הקסומה!.

עברתי שוב על החומר מנסה לשמור על קור רוח. שעה וחצי לאחר
ההגעה תתקיים הרצאה לפני תורמים מאירופה וכן, ארוחת ערב יותר
מאוחר עם אדם חשוב, עדיין איני יודעת מי האיש, כנראה עוד תורם
שצריך להאיר עיניו לגבי מצבה של העיר.

מר פיינברג תלה בביקור זה הרבה תקוות. נראה כי זהו המוצא
האחרון ועליו להצליח!  כל הביקור בפריז ייקח  כיומיים והרבה
זמן לא נותר.

הגענו בשעות הצהרים המאוחרות למלון אמבסדור המפואר.  "אני מאוד
עייף", קטע את מחשבותיי מר פיינברג.   נלך לנוח, בעוד שעה
עלינו לצאת להרצאה. הכיני הכל , נפגש בעוד כשלושת רבעי השעה
בלובי של המלון. הנהנתי בראשי בעוד מר פיינברג כבר היה בדרכו
לתפוס שעה של מנוחה.

נכנסתי לחדרי, ראיתי מבעד לחלון את הכנסייה ממול, דבר שהמחיש
לי את הימצאותי בפריז. עדיין התקשיתי להאמין כי אני בחו"ל ועוד
בפריז!. קיוויתי שאוכל לסייר מעט בעיר אך הטלתי ספק בכך מפאת
חוסר הזמן.  סידרתי את בגדי בארון הבגדים ושכבתי לנוח. כל
החומר עבור ההרצאה כבר סודר והונח בתיק  כך שנותר לי רק לנוח .
מחשבותיי החזירו אותי אל הבית, מעניין מה אמא עושה עכשיו. אולי
סורגת ואופה חליפות. כזו היא אמא , עושה הכל בצמדים.


צלצול השעון העירני. קפצתי ממיטתי מייד.  לרגע לא ידעתי היכן
אני, אך מייד התעשתי. התרעננתי  ולבשתי חליפה אלגנטית שאסתר
התופרת תפרה לי לפני כחודשיים לחתונה משפחתית.  אחרי ההרצאה
נלך לפגישה הנוספת במרכז שאנז אליזה  כך, אהיה לבושה לשני
האירועים בד בבד.  תוך 10 דקות  הייתי מוכנה וירדתי ללובי
לפגוש את מר פיינברג.  כאשר הגעתי מר פיינברג  כבר היה ישוב
בלובי ודיבר עם אחד האורחים במלון.  לאחר מספר דקות יצאנו
למקום ההרצאה שהיה במרחק כשעה מן המלון. כאשר הגענו המקום היה
מלא עד אפס מקום, דבר מעודד כשלעצמו. מר פיינברג הוזמן לבמה
ואני תפסתי את מקומי בשורה הראשונה למקרה שיזדקק לי.

ההרצאה החלה בהרמת כוסית לכבוד האורחים. הנאומים היו באנגלית
ובצרפתית ובעודי מאזינה נשמע רחש בקהל. הסבתי את ראשי כדי
לראות חבורת ג'נטלמנים  לבושי הדבר נכנסת לאולם. בראשם בלט אדם
גבה קומה, מרשים מאוד . " נראה כמו נסיך" לחשתי לעצמי. הם
התיישבו וההרצאה נמשכה. לאחר כמחצית השעה הוכרזה הפסקה. מר
פיינברג רמז לי בידו. ניגשתי אליו.  " רחל, האם החומר מוכן
לפגישה במרכז שאנז אליזה?" הכל מוכן מר פיינברג", השבתי. " אם
כן, אמר הפגישה בעוד כשעה וחצי, יש לנו מספיק זמן". זה היה יום
עמוס , ראיתי סימני עייפות על פניו. הוא סב לאחור וחזר לבמה.
ההרצאה נמשכה כאשר החלק האחרון היה מוקדש לשאלות על ארץ ישראל
בכלל ועל ראשון לציון, מושבתנו בפרט . לא חסכנו כל פרט שיועיל,
התורמים היו תקוותינו האחרונה.

לאחר כחצי שעה, שוב קרא לי מר פיינברג, " בואי,נצא בדלת
האחורית כדי להימנע מהעיתונאים". בעת יציאתנו הבטתי לאחור לעבר
חבורת הג'נטלמנים שהתגודדו יחדיו. את ה"נסיך" הגבוה לא ראיתי
ביניהם. תוך דקות עזבנו את המקום .



- 2 -



כשהגענו למרכז שאנז אליזה, הבחנתי במודעה על תערוכה קיימת של
טולוז לוטרק. אולי אמצא לי זמן לראות את התערוכה, הרהרתי.
אהבתי את סגנון ציוריו , הוא הרבה לצייר רקדניות בלט ועשה זאת
היטב.

נכנסנו לאולם גדול ומשם לתוך מסעדה צמודה, יוקרתית. נרות על
השולחנות, המפות בצבע ירוק  כחול, כה רומנטי. הושבנו ליד שולחן
עגול וערוך.  בפגישה זו כלולה גם ארוחת ערב.
"אורחינו אמור  להגיע"  אמר מר פיינברג, בינתיים אזמין לנו
שתייה וסימן למלצר והזמין יין
Cot Ve Rhone. המלצר הצעיר מיהר להביא את היין ומר פיינברג לא
הפסיק לדבר על ההרצאה ועל התרומות שבודאי תגענה והכל תוך כדי
לגימת היין.

"מדמוזל, מסייה" נשמע קול עמוק מאחורי. הסתובבתי לאחור ולפני
עמד "הנסיך" שראיתי בזמן ההרצאה!  הרגשתי מסמיקה , הוא הביט
לתוך עיני ואמר באנגלית מצוינת, "סליחה על האיחור", לקח את ידי
ונישק אותה. הרגשתי רעד מוזר בברכי.  לפתע, הכל נראה לי חשוב,
איך אני נראית, האם לבושי בסדר ואיפה התיק שלי ואיך השיער?
הרגעי!, אילצתי את עצמי לחייך חיוך מאולץ כאשר התיישב והציג את
עצמו.  ברשותך, קראי לי אדי. מר פיינברג התחיל לכרכר סביבו
בהתרגשות . מה קורה איתו? כנראה שאיש זה הוא מאוד חשוב לו.
כאשר המלצר הופיע ושאל באם ברצוננו להזמין, מר פיינברג ביקש
סליחה והלך להתפנות.

ואני , חשתי, כאילו רק שנינו קיימים. הקסם עמד באוויר ועטף
אותנו.האווירה הייתה מחשמלת ותחושה נעימה פשטה בגופי.  משראה
אדי כי מר פיינברג לא חוזר, החליט לראות מה מעקב אותו. נשארתי
ישובה לבדי. צבטתי את עצמי,  אני בפריז במסעדת פאר ב שאנז
אליזה המפורסם , יושבת לי עם אדם הנראה כנסיך אשר שמו אדי .
רציתי שזה יימשך לעד!.

מזווית עיני ראיתי ששני הגברים חוזרים כאשר אדי תומך במר
פיינברג ואשר רגליו נוטות להתקפל. מר פיינברג נראה חולה.  מר
אדי הושיבו ליד השולחן  בעוד ראשו של מר פיינברג  היכה בשולחן.
זה לא ייתכן!  הכל אבוד! מה קורה למר פיינברג  ומה עם התרומות?
אדי , כנראה ראה את ייאושי על פני. "חכי" , אמר,יש פתרון.  תוך
מספר דקות הגיעה כרכרה ואדי ששלח את מר פיינברג למלון תפס
בזרועי ואמר " אל תדאגי, מר פיינברג שתה מעט. מחר הוא ירגיש
בטוב. אנו נמשיך את הערב. ואני, הרגשתי כמשותקת, לא אמרתי
דבר.

"ועתה, נתחיל מהתחלה " אמר אדי וחייך אל תוך עיני. השתדלתי
להראות רגועה. השקנו כוסות יין והתחלנו בארוחה שהייתה נפלאה.
כמובן שאדי הזמין ובחר את התפריט.

ובין מנה למנה, דרש ממני לספר את סיפור המושבה. נדלקתי, אהבתי
את ראשון לציון עד מאוד וברצון התחלתי לספר את תולדותיה.
סיפרתי לו כי ראשון לציון נוסדה ע"י קבוצת אנשים שנקראו "חובבי
ציון
ואנשי בילו" בני העלייה הראשונה. אדי נראה מוקסם," המשיכי",
אמר. ואני, המשכתי.
מראשית דרכה סבלה המושבה מקשיים. מחוסר ידע , רכשו החקלאים
אדמה חולית ללא מקור מים. לאחר שניסו לגדל תבואה ללא הצלחה,
ועתה, הם נואשים ורוצים לנטוש את המושבה." ספרי לי עוד הפציר,

המשכתי לספר עוד על המושבה, על אנשיה ובתיה עד כי שכחתי את
עצמי ברוב התלהבותי ופתאום ראיתי את מבטו המשועשע של אדי נח על
פני שהתחילו להאדים, דיבורי נקטע.  "מספיק", אמר , בואי
לרקוד.




- 3 -




למחרת בבוקר העירה אותי נקישה על דלתי. קמתי ופתחתי את הדלת.  
שליח הביא לי זר פרחים ענק ופתק מצורף אליו. הודיתי לשליח
והתבוננתי בפתק הוא היה לבן כשעטור זהב עיטר את קצוותיו. ממי
זה? תהיתי, פתחתי את הפתק המקופל וקראתי , תודה על ערב בלתי
נשכח,  אדי.
ואוו, הרגשתי שאני מסמיקה, לא אכחיש, ריחפתי בעננים! .

כבר מאוחר! , הצצתי בשעוני.  תוך 10 דקות הייתי לבושה ומוכנה.
ירדתי למסעדת המלון לארוחת הבוקר. שתיתי קפה עם קרואסון ועליתי
ללובי כאשר בדיוק צץ לפני מר פיינברג הרגיל והפדנטי.
"רחל", קרא ," בואי נפרד מידידנו".  " יש לנו בדיוק רבע שעה עד
אשר הכרכרה תאסוף אותנו למקום ההפלגה. הוא נראה מותש מה ואולי
גם מאוכזב. בגין ההרצאה לא נתקבלו כל תרומות למעט הבטחות
והפגישה אתמול הייתה אכזבה וכל תרומה לא נתקבלה ממארחנו החשוב.
ידענו כי המצב בכי רע ובאין לנו תורמים, אין חיים ליישוב.
עברנו לחדר הישיבות ושם פגשנו את אדי . הוא לחץ את ידי בחמימות
וכן את ידו של מר פיינברג שהחל מתנצל על הערב הקודם. אדי היסה
אותו והושיט לו מעטפה. " אין צורך להתנצל", אמר, " אני מגיע
לארץ בעוד חודשיים ואז  נדבר".  

" יש לי בקשה" הוסיף, "אבקשך לפתוח את המעטפה לאחר ההפלגה
בלבד".
לאחר מספר מילות פרידה, עזב.  " אני מרגיש נורא !" אמר מר
פיינברג, "איך פישלתי בגדול!" מה יקרה עתה בלי תרומות? איך
נחזור הביתה בלי תשובות חיוביות אלא הבטחות בלבד?
"לא נורא" השבתי ובלעתי את הרוק,  בעוד חודשיים ננסה שוב.
נכנסנו לכרכרה שלקחה אותנו למעגן . אני שקעתי בנפלאות הערב
הקודם ומר פיינברג שתק.

כשהחלה האוניה להפליג , הבטתי אל מר פיינברג שישב במרחק מה
ממני. ראיתי את פניו מאדימות,
" רחל", קולו השתנק ודמעות עלו בעיניו, "ראי!"  הוא הגיש לי את
המכתב שבו היו מספר שורות,

הנני רואה זאת לזכות לתרום למושבה ראשון לציון סך   25,000
פרנקים צרפתיים
על מנת שתקים באר מים למחייתה.
כמו כן,  עולה התמונה כי מצב הכרמים גם כן לא במצב טוב, ועל
הקמת יקב במושבה ,
ייבדק העניין בביקורי הבא בראשון לציון.
                             
                                                 בכבוד רב,
הברון אדמונד דה רוטשילד.


הבטתי כלא מאמינה אל מר פיינברג שעיניו אמרו הכל.