I - N - I - T - I - A - T - I - O - N
צועק האיש מהדיסק. ואני מצטרפת. לא מבינה מה אני מנסה לצעוק.
לא מצליחה לצעוק. לא רוצה לעורר הדים. שוב נמצאת בשלב הזה שבו
אני כמעט בוכה. שוב השיר קצר מדי, נגמר מהר מדי. מותיר אותי
לבד, בלי שיר, בלי צעקות, עם טעם מר בפה ושוב תחושה של כישלון.
רוצה לצרוח. לבכות אל תוך השממה שעוטפת אותי. נחנקת. כל פעם
מחדש. מן שיגרה נוראית שכזו, לכבות את האור, לשים שיר, ולצרוח
לעצמי, לנסות לבכות, להצליח לעורר כמה דמעות. אבל שום דבר
שיוביל לנזילה אמיתית, סתם, אפילו לא טפטוף זעום. שממה. מדבר
בעיניים. ויבש לי בפה. חם לי. הדלת סגורה כדי שהניסיונות שלי
לצעוק ולבכות לא יתגלו. החום נאגר בחדר, סוגר עלי. וכל פעם
שאני נושמת, החדר מתחמם. רוצה להפסיק לנשום. המוות קר. החום
מנסה לדמם החוצה, אבל לא מצליח. אם רק הייתי יכולה להרוג את
החום, לגרום לו לדמם קצת יותר, לפצוע אותו. בסכין. להרוג אותו.
המוות קר. מבט קר. העיניים שלך גם יבשות, ויותר משהן יבשות, הן
נטולות. נטולות חום, או רגש כלשהו. מבט קר כנטיף ארוך וחד של
קרח. ככידון. כידון שאתה אפילו לא טורח לכוון כנגדי, כי אתה לא
רוצה לבזבז אותו, חושש שהדם שלי ימיס לך אותו. מעדיף להרוג
איתו מישהו אחר. בכיתה ז' לימדו אותנו שאנטרקטיקה זה גם מדבר,
עכשיו אני מבינה על מה הם דיברו.
גשמים. אפילו לא טפטוף דק. העיניים שלי הן גם מדבריות קרות. אם
החום היה טורח לדמם לכיווני, אולי היה מצליח להמיס את זוג גושי
הקרח הלבנים, הקוברים בתוכם צמחיה לשעבר. אולי אז הייתי יכולה
לטפטף נווה מדבר מלוח.




ניסיתי להוכיח לעצמי שכתיבת יומן אינה גורעת מהכתיבה הכללית
שלי (תהיה איכותה אשר תהיה). יצא מעין דף יומן עמוס מטאפורות
ודימויים שאולי רק אני מבינה. השיר מתחילת הסיפור אגב, לא קשור
במישירין לסיפור, ואין לפשפש בו כדי למצוא משמעות נסתרת. הוא
בסך הכל היווה את מקור ההשראה, ועל כן גמלתי לו.