יומן: יום רביעי, 4 בספטמבר 2002.

"באת אלי את עיני לפקח,/ וגופך לי מבט וחלון וראי,/ באת כלילה
הבא אל האח/ להראות לו בחשך את כל הדברים./ / ולמדתי: שם לכל
ריס וצפרן/ ולכל שערה בבשר החשוף,/ וריח ילדות - ריח דבק
ואורן/ הוא ניחוח לילו של הגוף./ / אם היו ענויים - הם הפליגו
אליך./ מפרשי הלבן אל האפל שלך./ תנני ללכת, תנני ללכת/ לכרע
על חוף הסליחה." (סליחות - לאה גולדברג)
יושבת מול המחשב העיניים שטופות דמע, הגרון משתנק, לא יודעת
ממש מה לכתוב, לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב כאב. אני אוהבת
אותו, הוא לקח אותי הבייתה עם האוטו עד לכאן נישק אותי, אמר
שהוא אוהב אותי גם בלי גם, אבל את הדמעות לא יכולתי לעצור לא
שם לא במדרגות כושלת למעלה הביתה, להפוך את המיטה שהעלינו יחד,
ולא עכשיו.
חודשיים וכמה ימים, ספטמבר השחור מכה שנית, ראשית נזכרתי שגם
הפרידה מהאקס המיתולוגי שלי התרחשה ערב לפני ערב ראש השנה,
מאוחר יותר נזכרתי שגם הפרידה הראשונה מה"גבר שלי" הייתה
בראשון בספטמבר, יום לפני שהתחילה המכינה, בערך שבוע וחצי לפני
שהשנה המסתיימת החלה. אני שונאת את ראש השנה, אני שונאת את
ספטמבר, אני שונאת את הימים הנוראים האלו.
אני אפילו לא יכולה להסביר בבירור למה זה נגמר, אני לא יכולה
לומר, הוא לא אוהב אותי, אני לא יכולה לומר שאני לא רוצה להיות
איתו. אני רק יכולה לגמגם את הרגשות שלי.
יומיים ישבתי בביתו וכתבתי, יומיים ניסיתי לעדכן יומן שבסוף לא
עלה כי אין בו שום דבר שהוא רלוונטי למה שקרה בסוף באותו יום,
קוראת את המילים שכתבתי שוב ושוב, את השימחה בהן הן התחילו,
ואת הסוף של יום שאחרי, שהיה הטריגר לשיחה הזאת האיומה שלקחה
אותו ממני. את האהוב שלי. את זה שרציתי להיות שלו לפחות לכמה
שנים הבאות, את זה שאמר שהוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי ואחר
כך חזר בו, את זה שאהבה נפשי, שגופי משתוקק לו.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג, הכל צורב, כואב, דואב בתוכי, עם
סיוטים בלילה וביום וטלפון מנותק, אני רוצה להיות לבד. אני לא
רוצה שאף אחד יציק לי. את הוויסקי שקניתי כשעברתי לדירה שמתי
במקרר, אבל עדיין לא נגעתי בו, מחכה לרגע בו לא אוכל יותר
ואהיה מוכרחה.
אחת מהשותפות שלי זה משהו מדהים בחוסר הרגישות שלו, רק על עצמה
לדבר היא יודעת, וגם אם חברה שלה שעברה לגור אצלנו לשבוע
הקרוב, אומרת לה שאני בוכה, ושאני ככה מהרגע בו פתחתי לה את
הדלת, היא תתפרץ לחדרי האפל ולא תניח לי גם אם אומר לה שאני לא
רוצה לדבר על זה. ויותר מאוחר, כשאלך להכין לי אוכל במחשבה
(מגוחכת - אני הרי יודעת שכשאני עצובה אין לי כל תיאבון או
יכולת אכילה) שכבר ערב ולא אכלתי כלום כל היום מלבד הקורנפלקס
שנתן לי בעשר בבוקר, היא תעמוד לידי ותאמר: "לא נורא... גם זה
מהמכון שאני שמתי עליו עין הסתבר כנשוי פלוס ילדים, זה לא שאת
בגיל שלי או משהו, יש לך עוד הרבה מה לעבור, וזה לא שעברתם
לגור ביחד או הייתם בדרך לחתונה כמו שאני אהיה חודשיים אחרי
שאני אצא עם מישהו". כן, יופי נורא מעניין אותי עכשיו תיכנוני
החתונה שלך, ובאמת גם נורא נחמד לי לשמוע שאת עברת את זה, אולי
עכשיו אחרי שאמרת שהוא נחמד ויום אחרי שנכנסתי לדירה אמרת שאם
נמאס לי ממישהו, ואני לא רוצה אותו יותר, אז אני מוזמנת לתת לך
אותו, תרוצי לפתחים ללקט שאריות, מתאים לך, נחמד לך? את פאקינג
לא רואה שאני מנסה לבלוע את הדמעות??!
כמובן שלא אכלתי, שני ביסים מההמבורגר הצימחוני שלי הספיקו לי,
אפילו שהיה לי תירס ואורז וכללית ארוחה מזינה על השולחן.
ההמבורגר הזכיר לי את ה"ווג'י-בורגר" שהוא סיפר לי עליו של
החברים שלו, שכל כך נהנה לנגן איתם, התירס והאורז סתם נתקעו לי
בגרון, ועדיף כבר לעטוף את זה ולהחזיר למקרר, בחילה שממילא
הייתה לי לא תועיל פה לכלום.
וחזרה לחדר, לחושך שלי, לרדיוהד שמנגן, כמו שניגן בצהריים בזמן
שכתבתי, לפני שנירדם עם האקוסטית שלו על המיטה. לפני שפקח את
העיניים אל המילים שמילאו את המסך.
הוא קרא כל פרק ביומן שלי מהרגע בו נפגשנו, ואני המשכתי לכתוב
כרגיל, הוא היה החבר הראשון שלי שעשה את זה. חש-בן קרא מידי
פעם, אבל לא כשזה היה קשור אליו, והוא ממילא הרבה יותר ידיד
שלי מכל דבר אחר, איש הנדודים קרא, אך אני הקפדתי לא לכתוב
עליו יותר מידי, ובטח לא להיכנס ממש לרגשות, אפילו שיכולתי.
המאהב לא אהב לקרוא את החיים שלי והעדיף לשמוע אותם ולחיות
אותם איתי, כך שמלבד את פרק הפגישה שלנו, הוא לא קרא דבר.
לחייל המאמין לא היה אף פעם אינטרנט להיכנס דרכו, וכשהדפסתי לו
את כל מה שכתבתי הוא איבד את זה איפשהו בדרך, וכשנתתי לו שנית
את העמודים, זאת הייתה פגישתנו האחרונה, כך שאני לא יודעת מה
עלה בהם. האקס שלי סירב לקרוא באופן תקיף, רק הרבה אחרי שעזבתי
אותו הוא שלח מישהי אחרת לקרוא את הדברים, כדי לשמוע אותה
אומרת לו שהוא מטומטם ושיכלנו להיות זוג מדהים ביחד... והרי
אלו כל אנשי היומן שלי, לפחות כל אלו שהיו משמעותיים מספיק כדי
לקבל שם. ואף אחד מהם לא קרא אותי כפי שמדיאס קרא. ואף אחד מהם
לא ידע אותי במילים ברורות כל כך כפי שאיפשרתי וידעתי שמדיאס
קיבל אותי.
הבוקר של יום שלישי החל במילים האלו:

"בוקר מוזר. להתעורר מפטיש אוויר של השכנים שלו, שלא טורחים
להתחשב בזה שיש אנשים שישנים עוד בשעות הבוקר הנוטות לשבע,
לרטון, למשוך אותו למעלה ממורד המיטה בה התכרבל משום מה חצי
לילה בלי שמיכה, ולהירדם שוב חבוקה בין זרועותיו, כשהתלתלים
שלו מקשטים את הכרית ומדגדגים לי את האף.
לישון איתו ביחד, להריח אותו, את המיטה שלו, את הזיעה שלו וריח
הנשימה שלו, לנשק אותו אלפי נשיקות קטנות בכל פינה בגוף ולגפף
לו שוב ושוב את הכתף. לשחק איתו כמו גור קטן, עד שהוא נוהם עלי
ומזיז אותי שאתן לו לישון בשקט. להקשיב לנשימות שלו עולות
ויורדות כשהוא נרגע ונרדם, אוחז כמו תינוק את האגודל שלי או
כמה אצבעות אחרות, מלטף מתוך שינה. ולרגע חשבתי שאולי הוא חולם
שהוא מנגן, כי האצבעות שלו טפחו עלי בצורה מוזרה שכזו. ואז
נזכרתי שבני אדם לא זזים בשינה מתוך חלום, יש איזה מנגנון
שלמדתי עליו בקורס האדם ואני לא זוכרת את שמו שמונע מאתנו לזוז
במצב כזה, רק בין לבין, בניגוד לכלבים שיכולים "לרוץ באוויר"
כל פעם שהם חולמים על שדה פתוח לנתר בו. אנחנו יכולים רק
לרייר."

זה היה עוד אחד מאותם בקרים שלנו, אומנם אחרי רוגז ששילחתי
לעברו כשנסענו לבירה שלו לילה לפני, אבל זה היה עוד אחד
מהרגעים האלו שאני הכי שלו שאפשר. הבקרים שלנו היו כל כך טובים
עבורי, להתעורר ולחוש אותו, להתעורר ולדעת שהוא שם, להתעורר
ולגלות את תווי המיתער של גופו העירום, את תווי המיתער של החדר
בו אנחנו נמצאים, את שליחת ופריסת היד שלו כמשווע לעוד משב
אוויר מן המאוורר כנגד חומה של תל אביב, או את ההתכדרות שלו
בבירתו. כמו להיזכר כל פעם מחדש בבוקר הראשון שהיה לנו, כשהשמש
ליטפה לו את הגוף, שמש של תחילת הקיץ, בתולית, ואני ישבתי
ותיקתקתי את המילים הראשונות שלי עליו על המחשב. אז, כשרק הפך
להיות מדיאס.
כעסתי עליו לילה לפני, זה היה כעס שהצטבר בי אחרי שבוע של
געגועים אליו, כעס על ימי סוף השבוע האומלל שבישר לנו חודשיים,
שהשאיר אותי בו לבד בתל אביב, כעס על האנוכיות שלו, והתירוץ
המעצבן הזה שלא טוב לו בתל אביב.

"חודשיים שאנחנו יחד, הוא כמו כל גברי היקום לא אוהב לחגוג
תאריכים, אז לא רק שלא חגגנו, אלא גם שהטמבל טרח לקום ולנסוע
יום שישי חזרה לבירתו, כדי לעשות שישי שבת, וחזר יום ראשון.
כאילו אין בדיוק באמצע גם את הLove Parade שעובר לי בדיוק מתחת
לבית עם כל שלל הצבעים והלבבות שבו ("מצעד הגאווה של
ההטרוסקסואלים"?! ;-) וגם את הימים שלנו. אבל בעצם כל יום שלנו
יחד הוא יום אהבה, אבל אני כמו יצאתי מהרומנים הרומנטים של
ג'ין אוסטין בעלת זיכרון (של פיל לבן) לתאריכים, וזקוקה
לחיזוקים; חיבוקים ומיני נשיקות שיוכיחו לי באופן סופי ומוחלט
"איזה חבר שווה יש לי" ואני אוכל לרוץ לכל שאר הבנות ולספר
איזה מתוק; עדין; רומנטי וג'נטלמן הוא, כדי לשמוע את אנחתם
המתקנאת ב"הלוואי עלי". אחח אני כל כך בת שזה מחריד.
אבל הוא באמצע שם בין כל החיוכים והשמחות דופק לי את כל העסק
כדי שכשהחברים שלי ישאלו אותי "נו, הלכת למצעד" אז אני אמלמל
בשקט מתחת לשפם הבלתי נראה שלי, ש"לא, סתם לא היה לי חשק -
מדיאס בדיוק נסע ולא רציתי ללכת בלעדיו" והם ייאנחו ויאמרו
"מתי תלמדי להשתמש בקסמים הנשיים שלך? איך נתת לו לנסוע?!, את
לא יודעת איזה כיף היה" ואני אסמיק ואומר "כן, וזה גם בדיוק
חודשיים שאנחנו יוצאים" ואז הם יביטו בי במבט משתאה "וואי
סחטיין עלייך אחותי, אבל איזה מין דבר זה שהוא נסע" ואני אומר
בשקט, שיש לו כל מיני דברים על המחשב לעשות, ושתל אביב מעצבנת
אותו, ומה אני אעשה.
וככה הלכה לה תהילתי יחד עם האוטובוס המעצבן שלו לבירה המעצבנת
ההיא. ולא רק זה אלא שלמחרת הוא לא יתייחס אלי ולטלפונים שלי
יותר מידי בבוקר, לא יתקשר כל היום, וכשייזכר בי סוף סוף, זה
יהיה כבר לילה, ותאריך שמתחלף. ואני והפיל הלבן שלי נשכב במיטה
ונאמר, למה לעזאזל גברים ישראלים לא יכולים לשחק את התפקיד של
הג'נטלמן עד הסוף ובשקט. פמיניזם ופוסט פמיניזם וכל הבבלט הזה
ביחד יכולים ללכת ולדפוק אצל עירית לינור בדלת ולראות איזה
יופי היא התחתנה הולידה ילדים וגם זכתה בימבה כסף במי רוצה
להיות מיליונר, ואיזה יופי היא מורידה את המשקפיים ומצפה
לנשיקה כשהוא מביא לה פרחים ככה סתם בלי סיבה. אז לי אסור? אני
דווקא מחבבת פילים לבנים, ולמען האמת גם פרגמנט... אז "אל תקנה
לי ורד"? למה? למה לא... תקנה לי אפילו זר."

אבל מה שיצא בהומור באותו בוקר, יצא לילה לפני זה בקצף כעס,
המילים של הכתב וסכיני לשוני הן אותה שפה, אך שונות לגמרי. כך
כששאלתי אותו מה הוא חושב על מה שכתבתי אמר ש"הייתי צריכה
לכתוב יותר על מדיאס", מעולם לא קרא לעצמו מדיאס לפני זה, אני
גם מעולם לא שאלתי לדעתו על כתיבתי. כשפירש אחר כך את דבריו
אמר, שהייתי צריכה לכתוב יותר על הכעס שלי, כאילו חיכה שכל
הדברים שאמרתי לו בלילה יופיעו מחדש על המסך. והרוגז הרדום שלי
עלה שוב. ניסיתי להסביר לו שלהיות לידו, לשמוע אותו מנגן מרגיע
אותי, שאני לא כותבת ככה סתם ושדברים תלויי אווירה, ותלויי מצב
רוח, ואיך אני יכולה להתעצבן ממש אם זה בוקר לידו. אבל מאותו
הרגע נכנסנו למצב שתיקה. הוא התעצבן על פרצופים שעשיתי על העוף
שאכל, אני התרגזתי חזרה, אני הערתי לו על הקשת המכוערת ששם
לשיערו, שלקחה את כל החיות מהתלתלים הנפלאים שלו, והוא התריס
נגדי. אני ניסיתי לפייס אותו, והוא דחה אותי מעליו וכידרר אותי
לכוך קטן בו נרדמתי, כמו כל פעם שאנחנו כועסים. בורחים אל
השינה.
כשהתקרב אלי רק רציתי שיחבק אותי, וכבר הרגשתי את חום ידו, אך
הוא נשכב שם לידי, ללא מגע, ללא חיבה שכה רציתי בה. ומילותי
עוד מהדהדות בחדר על כך שהוא לא מרגיע אותי מספיק, על כך שהוא
לא נותן לי ביטחון. וכך נירדם. כשזעפי שכח, כמו בכל פעם שהוא
שוכב לידי ואני שומעת את הנשימות שלו, כיסיתי אותו בשמיכה
שהצטנפתי בה, וחשבתי. כל כך הרבה פעמים שכבתי לידו כך שותקת
וחושבת, כל כך הרבה פעמים אהבתי אותו מבעד למסך דמעות.
הוא נישאר ישן כשאני קמתי לנסות להרגיע את עצמי, והלכתי לסלון
לקרוא עיתון. יודעת שאמא שלו הלכה ואני כולי לבד בבית. עצבנית
ומקפצצת. אחרי שעה קם, בא אלי והתיישב. אני לא יכולתי לסבול את
המרחק ביננו ובאתי והתיישבתי לצידו, טומנת את ראשי בחזהו, מנסה
להסביר את הכאב, בלי לדבר ממש. הוא נשכב על הספה ואני חזרתי
לקרוא את העיתון. אפילו לא שיחה עברה ביננו. הוא הציע שנשחק
במחשב, ואני סירבתי, אבל עברנו יחד חזרה לחדרו. הוא שיחק ואני
קראתי, מתרככת בפנים עם כל תשחץ שפתרתי, מתבוננת בו בין דפי
הכתבות שגם כך לא באמת עיניינו אותי, אבל נתנו לי חומר גלם
להערות הביניים שהפרחתי לאוויר, מנסה ליצור שיחה.
בערב היינו צריכים ללכת לאחד החברים שלו, שאחרי שכבר התלבשנו
והתארגנו צילצל ואמר שיאחר את הפגישה. בפעם הקודמת שכעסנו כך
הצעתי שניסע לאיזשהו מקום ונעשה משהו משוגע, מה שהוביל אותנו
לשיחה קשה שהיטיבה איתנו מאד, נתנה לשנינו מקום חופשי להתבטא
והוא שמח עליה, ושמח שנסענו, ואני ידעתי שאנחנו חייבים לנהל
עוד שיחה כזו, אחת שתתן לי להוציא באמת את כל מה שבפנים,
ותשמיע לי את כל חיבוטי הלב שלו. שראיתי שהתייסר בהם לא מעט.
לנסוע לא נסענו, גם סרט לא הלכנו להשכיר כי עוד חשב שהחבר
יצלצל אליו. אבל דיברנו. הדברים שאמר שיספו לי את הלב, והחיים
שלי כמו חוזרים על עצמם בסרט נע, מגוללים לפני משפטים מהעבר.
ואלו המילים שלמחרת כתבתי:

"ואיך יכולה להסביר שזה זה והכי לא זה שאפשר, איך יכולה לתאר
איך שוב מילים כל כך פוגעות בי, והפעם הן יוצאות מפיו, יכולתי
לתקוע אתמול מאה ואחד סכינים בלב של איש הנדודים, לא יודעת איך
עברה השנאה אל המילים ששמעתי אליו מאשר למי שהוציא אותן, אולי
זה בגלל שאת אותן מילים שמעתי כבר מהנווד שעוד כמה ימים חוזר
לארץ, ואולי קל לשמור זכות ראשונים עם רגש ראשוני ולתעל אותו
למקום שנפגעתי בו בעבר. ולעזאזל איזה רגש מחורבן זה שוב להאשים
את עצמי באלף ואחד דברים לשמוע את הלב והשפתיים שלי מניעות דבר
אחד ולראות איך הצד השני לא חי את זה בכלל. אוהב אותי, טורח
לחזור על זה (כאילו לא שמתי לב שזה נאמר לאחרונה רק כאשר הוא
רואה שעצוב לי) אבל חושב שאנחנו לא מתאימים בתור זוג, אבל רוצה
להישאר ביחד, ובכלל חושב שאנחנו יכולים להיות "grate team"
יחד, ורוצה להישאר (איך זה שהם תמיד רוצים להישאר - איזה כיף
שאפשר לקחת כל כך הרבה ולשמור על פסון של "לא בטוח") כדי לבדוק
עוד, כי "יודע כמה את מיוחדת, ולא מתכוון לוותר כל כך מהר" אם
אני מיוחדת אז איך זה שאני לא מתאימה ואיך זה שאתה יכול לחשוב
על סוף אם אתה אוהב, אם אין הרבה כמוני, אז למה להשאיר אותי
כמו מייצג מוזיאוני לבד, ולא פשוט לחשוב עלינו זוג?
התשובות רחוקות ממני, הוא יכול ללטף אותי אלף פעם, הוא יכול
לשכב איתי ולומר שניה אחרי שהוא גומר ומוחה את כל זיכרונות
הגוף שלי מעליו שאין לו חשק למין, או שזאת הייתה סבלנות? הוא
יכול להשוות אותי לאקסיות שלו ואת הדמעות שלי להכתיר כזלג
דמעותיהן שירדו כשהיה מנהל איתן שיחות שכאלו, ולומר שהוא לא
ישקר לא לעצמו ולא לי הפעם, ואחר כך עוד אומר שהוא לא רוצה
שארגיש כאילו הוא משחק בי, כי הוא לא. גברים זה עם מעצבן,
גברים זה עם שאי אפשר לבטוח בו, והלב שלי הוא שביר מידי וכבר
נמאס לי להתפרק כל פעם לאלף רסיסים ולחכות כל פעם לתשובות מהצד
השני, זה עד שהוא חוזר לארץ, וזה עד שהוא מפשיר את הקרחון, וזה
עד שהוא ימצא את עצמו, וזה עד שהוא יוכל להסתדר עם המרחק, וזה
עד שהוא יוכל לחשוב עלינו בתור זוג. קיבינמט מתי אני אמצא
מישהו שאוהב אותי וזהו בלי כל הבילבולי מוח המפגרים הללו שהם
מאכילים אותי כל פעם מחדש, ו"בייבי את יודעת שאני אוהב אותך",
ו"את יודעת שאני מת עלייך" ו"אני יודע כמה את מיוחדת ואני לא
מתכוון לוותר עלייך כל כך מהר" עוד מישהו רוצה להיכנס לתור
ולהיזכר אחרי תקופת זמן זהה לזמן שהיינו יחד ש"את הדבר הכי טוב
שקרה לי אי פעם"... בוקר טוב אליהו!, הגיע הזמן באמת שמישהו
יכניס לעם הזה סטירה ויגרום להם להתבגר ולהתפקח, או עכשיו או
אף פעם לא. ואני כמו פתי מאמין לכל נשארת, ואני כמו ילדה קטנה
מקשיבה להבהובי העיניים שלו להתקרבות המפגרת הזאת לנשק אותי,
אחרי שכבר שבוע הוא לא נישק אותי כמו בן אדם - לשון שפתיים ופה
פתוח. והנה כמובן שעכשיו הוא ניזכר, והנה כמובן שעכשיו הוא
רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולהתפשט, שואל "מה יהיה אם..." ואח"כ
אומר ש"אין לי חשק למין" אז מה לעזאזל אתה רוצה ממני? מה לכל
השדים והרוחות אני עושה פה. ולמה כל השיחות האלו של עימות תמיד
צריכות לבוא ממני, ולמה תמיד אני נשארת בסוף ולא הולכת. ולמה
תמיד הדמעות ירדו אצלי מהעיניים, או באיחור אופנתי של שמונה
חודשים בצד השני. אני כועסת, אני כואבת, אני אוהבת, ואני
נשארת."

ברוב השיחה ההיא שתקתי, הקשבתי למילים יוצאות מפיו ומדממות
אצלי בלב, שאלתי אותו אם הוא רואה אותנו בתור זוג, והוא אמר
שלא, חזרתי על השאלה הזאת כמה פעמים בכל מיני ווריציות, והוא
אמר שהוא חושב שאנחנו לא מתאימים, והוא אמר שהוא לא רואה אותו
נכנס לתוך החיים שלי, והוא אמר שאני נכנסת לחייו והוא רואה את
זה אבל הוא לא מצליח להתחבר אלי, ואני אמרתי לו מה אני חושבת,
ואני אמרתי לו מה אני מרגישה, ותיארתי לו למה אני חושבת שהוא
מתאים לי למרות השוני ביננו, וכשביקשתי ממנו לתאר בת זוג
אידאלית, ניזעמתי על עצמי כשראיתי שבקשותיו הן כמעט כל מה שאני
מבקשת להיות, וכעסתי עליו שהוא לא נכון לאפשר לי אפילו את זה.
וכאבתי בשקט. והעדפתי לשכב איתו ולנסות להתמזג, מאשר להמשיך
ולבתר עצמי במילותיו.

"שנינו יודעים שאני עקפתי אותו באהבתי, והוא לא רוצה שארגיש
יותר ממנו, אני לא יכולה לשלוט באהבה שלו, גם לא בבחירות
הזוגיות שלו. אבל אחרי חודשיים יחד הייתי מצפה לקצת יותר
החלטיות. כי כן זה נשמע כמו משחק ותירוץ עלוב של כל גבר ממוצע.
אבל איכשהו יודעת שעם מדיאס זה אחרת, וכשהוא אומר שהוא אוהב
הוא מתכוון לזה, וכשהוא אומר שהוא לא יודע, הוא כנראה באמת עוד
חושב על זה מספיק. אבל איך זה כשכל יום שעובר אני אוהבת אותו
יותר ובלי סיבה ממשית נראית לעין, זה רק כך אותו. וכל פעם שאני
מרגישה את ידיו כרוכות סביבי כשאנחנו ישנים אני מרגישה בטוחה.
ואיך שהוא עדיין מתנגד להגדרת "חבר" כשאני עונה לו אתמול על
"למה אני צריך להפשיט אותך" - "כי אתה החבר שלי" יודעת שזה עוד
אחת מהתשובות המתחכמות-הטיזיות-הילדותיות שלי והוא הרי "רוצה
אותי בוגרת", ובכל זאת לומר "אני לא החבר שלך" זה נראה לי קצת
יותר מידי. ואיך עוצרים לעזאזל את הדמעות. מה אנחנו חודשיים
משחקים בגומי, בדוקים או ב"הענק כסף לאגד, הם אוהבים שאנשים
נוסעים חצי מדינה כך סתם בלי שום סיבה?" והרי שנינו יודעים
שיש."

ואחר כך ראינו טלוויזיה - למרות מחאתי - ונרדמנו כשהוא מחבק
אותי. ביקשתי ממנו שלא יעזוב אותי בלילה, רציתי שיחבק אותי
לילה שלם, כדי שאוכל להיות קרובה אליו, הרי בפנים ידעתי שהכל
כל כך רחוק. ואהבתי אותו, ודמעתי מבפנים כמו ילדה, ורציתי
שבבוקר לא יכאב כל כך.
בלילה הוא עזב אותי וחזר לישון עם עצמו לבד, ואני חזרתי
וחיבקתי אותו והתכרבלתי בתוכו שוב ושוב, נזכרת בזעף שהפגין
נוכח המשחקים שלי, ומפחדת לגעת יותר מידי. יודעת שלא אני היא
זו שמפחדת לעשות אהבה אלא הוא. יודעת שלא אני היא שבורחת אלא
הוא, ושום סיבה שבעולם לא תכפר לו על כך. לא פיטריות צצות
בגשם, ולא "עליהות" אחרות... זה רק אני והוא והמרחק בינינו, זה
רק אני והוא והמשחק הזה שאנו משחקים. זה התקווה והפחד, וזה
הזמן שעובר.
בבוקר שוב הרעיש פטיש אוויר את העולם. וקמנו. אני חזרתי לישון
אחרי שאכלתי, הוא התיישב מול המחשב שלו, ותיקתק את אהבתו הוא.
כשהתעוררתי שוב מהרעש, אחרי יותר משעה בערך, שאלתי "אז מה
עושים" והוא אמר שהוא יקח אותי לתחנה... העלבון הזה, הגירוש
הזה מעל פניו, ההרגשה הזאת שהוא לא מעוניין בי, שדבר לא חשוב
מלבד שאעזוב אותו כבר הכאיבה לי כל כך, ואני מילמלתי שאני עוד
רוצה לישון, מטילה עצמי על המיטה ומצטנפת כדי שהדמעות לא יעלו.
כל הרגשות הכואבים של הלילה שלפני עוד צרבו בי, וכשהבנתי שהרעש
לא הולך להפסק אמרתי לו, שלא עידכנו אתמול, והוא אמר שחשב
שארצה לכתוב עוד. ואמרתי לו שכן. וכך אחרי שפינה לי את המחשב
התיישבתי לכתוב תוספות לרשימה שלי. כשהכאב בוער בפנים.

"עכשיו הוא ישן על המיטה, הגיטרה מונחת עליו והוא בתנוחה
מקופלת, כמו זו שאני ישנה בה. אני לא רוצה לחבק אותו. אני לא
רוצה לומר לו כלום. אני רוצה לבכות. אני רוצה שיחבק אותי ויבקש
סליחה. אבל אין לו על מה ואני יודעת את זה. לא מתווכחים עם
רגשות. אז למה זה אני תמיד צריכה לבלוע את הכל בסוף. ולמה לא
יכול להיות לי סתם יפה וטוב. למה כל פעם זה מסתבך. למה זה כל
פעם ממשיך למשהו אחר. איך היום הזה שהתחיל כל כך טוב אתמול -
בסיומות כתיבה של ''אני רוצה לחבק אותו ולהתמלא בריחותיו. אני
רוצה לנשק אותו כמו אז בעדינות ולהיטות שלא נגמרת. אני רוצה
לספר לו אלף סודות ואלף מילים שהוא לא יודע. כמו ששאל השבוע מה
חשבתי עליו כל כך הרבה באחד הלילות שלא ישנתי בהם, והקראתי לו
מכתב שכתבתי לו למחרת ויכולתי לשמוע אותו נבוך ומחוייך מצידו
השני של הקו בצד האחר של המדינה. וטוב לי כאן. איתו.'' - הפך
ליום של שתיקה, שלא הבנתי מה אני עושה בו, עוד אחד מהימים
ששנינו בורחים בהם אל השינה. והימים חולפים כמו מים."

כשסיימתי לכתוב, התלבשתי וסידרתי את התיק, הוא התעורר בינתיים
והתבונן בי, זזתי מכסא המחשב רק כשהרגשתי מוכנה לתזוזה מכל
הבית עצמו, ומעליו, יודעת שגירוש גן העדן שלי קרב ובא - אל
מחוזות הבדידות אליהם אני מוגלת שוב, עקרה ועקורה ממקומי איתו.
ומילמלתי לו שהוא יכול לקרוא אם הוא רוצה, ושיש שם דברים קשים.
ועצרתי בכוח את הדמעות והזעם שחנקו אותי.
"אני לא רוצה לחבק אותו. אני לא רוצה לומר לו כלום. אני רוצה
לבכות. אני רוצה שיחבק אותי ויבקש סליחה." והוא כורע תחתי
ומצטער שאני מרגישה ככה, אומר שחבל שלא אמרתי לו את כל זה
אתמול. מנסה לגעת, מנסה לאחוז לי את היד, אולי לחבק. ואני
כועסת, אומרת שאמרתי מספיק אתמול, ושלשמוע אותו אומר שהוא לא
רואה אותנו בתור זוג... ומשם הזעם שלי כבר קולח, ואני שוב
חוזרת ואומרת דברים שהתחלתי איתם את השיחה שערכנו בלילה שלפני,
שאני לא יודעת מה אני עושה פה, ואני לא יודעת מה אני עושה
איתך, אם אתה מרגיש ככה, ואיזו סיבה יש להמשיך, כי כן, זה
נישמע כמו משחק, וזה הרגשות שלי שנמעכים שוב, ולי נימאס
להימעך. והדמעות כבר זולגות מעיני, מאפירות אותן לגון הכחלחל
שהן מקבלות, ולאדמומיות שמצטרפת אליהן מסביב. והוא מדבר, וכל
מילה שלו פוגעת בי, ושוב גולדברג מסתובבת לי בראש, "תנני ללכת,
תנני ללכת" ומילותיה כפוסעות על שפתיי, ואני מבקשת שיניח לי,
ואני מבקשת שיאמר את זה כבר, ואני מבקשת שיתן ליי ללכת, שיתן
לי ללכת, והוא מבקש שאביט בפניו, ואני לא מסוגלת, הדמעות
יורדות בלי הפסק, ומילותיו רק שורטות חזק יותר, כי אין טעם
לזמן הזה ביחד, ואין טעם לכל מילת אהבה שיוצאת מפיו, כי אין
לנו עתיד, ואין לנו מחר, ואני הרי אמרתי שזה או הכל או כלום,
וזה הכלום שבו אבחר ללכת מאשר להרעיל את עצמי שוב בתקווה
הרסנית, והספיק לי, הספיק לי הכאב הזה, והספיק לי קללת אדם,
קללת זכר, עדיף לי שיפתו אותי במאה תפוחים מאשר להישאר כואבת,
עדיף לי הגירוש הזה מגן העדן שלי, מאשר להישאר שם עירומה
ויודעת. "ותן לי ללכת, לבכות בשקט" והוא לא מניח לי ומחבק
אותי, ומחבק אותי, ודמעותיו מצטרפות אל שלי, ואני לא רוצה
שיבכה, ואני לא רוצה את חולצתו, ואני לא רוצה כוס מים, אני רק
רוצה ללכת, לברוח, לרוץ משם ולבכות את נשמתי לדעת. והנה הוא
פתאום אדם ככל אותם גברים, שוב חוזר על המילים שבוקעות מפיהם,
והוא מופקר ממני ונילקח ממני אל ההליך הנוראי הזה של ההינתקות,
אל הייסורים ועינויי הכאב שבעזיבה. והוא רוצה לדעת למה עם איש
הנדודים אני שומרת על קשר, והוא רוצה לדעת למה אני מדברת איתו,
ובמה הוא כל כך שונה. ואני משיבה לו, ויודעת שנימאס לי להיות
ידידה, ושנימאס לי לאכול את עצמי מבפנים. כי פעם היה חשוב לי
שעם כל אהוב שלי אני אשמור על קשר, ולעולם לא להיפרד בכעס או
רק בכאב, ואם אאלץ לבלוע את כל הרגשות אבלע אותם למען האחר.
למען הנפש שבו, אליה אני מחוברת. אבל לי נימאס להיות ידידה,
ולי נימאס לבלוע את הכאב, וזה הכלום שאשאר איתו, וזה עינויי
השתיקה.
ואנחנו עומדים חבוקים שם, והוא מתלבש, ומתעקש לקחת אותי, ואני
לא רוצה, לא רוצה, אבל הוא עקשן ואני חלושה כבר מכל המאבק
הפנימי הזה ומכל הדמעות. ונפרדת בקול חנוק מאמא שלו ומברכת
אותה לשנה טובה, משאירה מאחורי את מברשת השיניים הסגולה שלי,
ולוקחת איתי את פנקס המילים שכתב לי, מכניסה אל מתחת לשמיכתו
את המחברת שנתתי לו, בעמוד הכחול מן האחרונים, שמתנגן לי בראש,
ואלו ימי סליחות, ועל העמוד הכחול יחכה לו השיר, ואני אוהבת
אותו, וכואב לי,
ואני אוהבת אותו והדמעות שנירגעו עם הכתיבה שוב חוזרות עכשיו
ומציפות לי את העיניים.
והוא לוקח אותי משם, עד תל אביב, רוצה את הזמן הזה איתי,
שמתחיל בשתיקה ועובר לשיחה רגילה שלנו, בלי דמעות, עם קול
צחוק, וכשהוא מגיע לגשר שמכניס את שנינו לעירי הכאב מפלח בי כה
חזק, והדמעות שוב חוזרות לעיני יחד עם השתיקה.
והנה אנחנו כבר מתחת לבית שלי, ממענים להיפרד, ויודעים שזה
הכרח, ואמא שלו מתקשרת לבדוק היכן הוא, והוא רק מוסר שיתקשר
אליה מאוחר יותר, ומנשק אותי, שוב ושוב, ואני מבקשת שינשק אותי
באמת, ואני מרגישה את הלשון שלו, ונותנת לו את לשוני שדמעותי
עוד לחות עליה, מנגבת את הדמעות שנופלות על מכוניתו. ואוהבת
אותו, וכואבת אותו, ויוצאת החוצה אל האוויר, והוא - בסיבוב
אחרון אליו, לפני ערימת המדרגות והבכי - מנופף לי לשלום אחרון,
וזה כל כך כואב.
מנתקת את כל הטלפונים, ולבד, לבד.

תגובות:
נושא:         הי קושקוש
מאת:         lgg1
תאריך: 5/9/02 19:20
סיימתי עכשיו לקרוא את היומן שלך. את חייבת להפסיק לכתוב אותו
כל כך ארוך.
תגידי מה נהיה איתך ילדה? מה יהיה? לעד תאכלי חרב ותעתיקי
שירים עצובים ממשוררות מתות?
עוד אחד הלך. יבואו אלף במקומו. ואת בינתיים תשקיעי בעצמך קצת
יותר ופחות בגברים. המצב הזה שבו את נשארת כמו איזה כלי ריק
אחרי שעוזבים אותך הוא לא בריא לך בכלל. ועוד אחרי חודשיים? מה
יקרה אם חס וחלילה יעזוב אותך מישהו אחרי שנה? עכשיו את פחות
או יותר בגיל ובתקופה בחיים של האוהבים נפרדים אוהבים נפרדים
והרצינות התהומית והמפחידה שאת לוקחת איתך לכל התחלה של קשר
גוזלת ממך המון אנרגיה וגם מהגברים שאיתך. את לא צריכה לסגור
את עצמך מאנשים ואת לא צריכה לפחד להתאהב ולאהוב אבל כמו שכבר
אמרתי לך כבר כמה פעמים תמיד הייתה לך בעיה עם הכפתור של
הווליום.
את תצאי מזה. את תמיד יוצאת. גם בלי אלכוהול. איך אנשים שותים
ויסקי אני בחיים לא אבין. זה כמו לשתות פותח סתימות.
את לא לבד. יש אנשים שאוהבים אותך והם לא מעטים וכשתצאי מהבעסה
שלך אולי גם תזכרי בכמה מהם.
אז יאללה. נגבי עיניים, זקפי חזה (יש מה לזקוף ברוך השם) ותצאי
לכבוש את העולם או לפחות את איזור תל אביב רבתי.
ולסיום שיר להעלאת המוראל (של הקספרים. בטח עם הרבה טעויות):
כשאני מרגיש עצוב והכל כבר לא חשוב רק להיות שוב עם עצמי
כמו חלום שלא נגמר ואחלום אותו מחר להיות שוב עם עצמי
כי הגעתי לכאן לבד אני לא צריך פה אף אחד כי לי תמיד יהיה
אותי
אני אוהב להיות רק עצמי . בועט בשמש ממולי אוהב אוהב תמיד
אותי
וכו` וכו` וכו` u get the picture
נ.ב. אני לא מ-א-מ-י-ן שעבר לך מצעד האהבה מתחת לבית ולא היית
שם!!!!!!
עוד נ.ב. בבל`ת זה עם ת` (בלבול ביצים ללא תועלת). סתם כי אני
קטנוני.
אני

נושא:         אני לא יכול להגיד לך יותר מדי, כי אני הרי גבר
ישראלי...
מאת:         -A-19
תאריך: 6/9/02 14:10
אבל אני יודע איך זה להרגיש אחרי פרידה.
כמו שאני תמיד מנסה לעודד אותך שרע לך, וכמו שאני שמח איתך
בשמחתך, ולמרות שהרבה זמן לא דיברנו, ולמרות שיש לי איך לדבר
איתך ואני לא עושה את זה, ולמרות הכל,
אני תמיד מקווה שיהיה לך טוב.
עכשיו שנה חדשה נפרשת על כולנו, ואני מקווה שתהיה זו שנה טובה,
הרבה יותר מקודמתה, ושאת, מיקי יקרה, תדעי רק אושר.
-אני-.

נושא:         הבכי הפרטי שלי
מאת:         NARKO
תאריך: 6/9/02 22:50
אני כותבת לך אחרי לילה של דמעות וכאב
אחרי ששבוע אני מנסה להבין למה ואיך
הוא לא אוהב
ולמה לקח לו חודשיים וחצי להבין ש`זה לא זה` והוא רוצה להפסיק
ושוב באות המילים המוכרות
`את מקסימה..וזו לא את זה אני..` כאילו שהמילים הללו באמת יעשו
לי יותר טוב
ואני מנסה להגיד לעצמי שנכון!! אני באמת כל מה שהוא אמר
וזה הוא הדפוק
שלא רואה את האהבה שלי
את הנתינה שלי
את הצורך שלי בלאהוב, להעניק לבן אדם כ`כ שונה
ובן אדם שכ`כ רציתי כל השנים הללו
אז אני יכולה להגיד שזה היה צפוי
כי רציתי יותר מדי, והייתי לבד ברצון הזהאבל זה בסדר...
כי הוא רוצה בי כידידה
רוצה אותי במוזיקה שלו ובדיבורים המסריחים שלו
ואיך אפשר ? איך אפשר ליפול כל פעם מחדש ולהתמוסס כל פעם
בדמעות של עצמי
כשאין אפחד שיחבק אותי??
קראתי
אחרי שלא היה לי אומץ
מצאתי אחד כזה , וקראתי
קראתי אותך
אותי
כי כתבת את מילותיי
את תחושותיי וריגשותיי
כל מילה ומילה דומה
ההשליה,
והרצון שלו
והרצון שלך
ורומנטיות
והוורדים
והמילים מסביב והכאב שנמס בפנים
רק כדי לא לאבד
רק כדי לא להבריח
את מקסימה
ובכיתי שוב
כי כתבת אותי
שלך
'אני'

נושא:         כואבת איתך...
מאת:         J.P
תאריך: 6/9/02 23:34
וחושבת שלא מגיע לך. ולא מגיע לו. ובכלל לא מגיע לשניכם. ועוד
חושבת, שחבל שדבר כל כך יפה בין שניים איננו קיים יותר.
והפעם באמת קיוויתי, והחזקתי אצבעות. בשבילך.
כי את ראויה לאושר הגדול שנקרא אהבה, וכי עברת כל כך הרבה בשנה
האחרונה.
ובכל זאת, שנה חדשה הגיעה, ומאחלת לך מיקי, שתזכי למצוא את
האחד והיחיד שלך. ואולי בעצם כבר מצאת, ונותר רק לגשר על כל
הפערים על מנת ששניכם תהיו מאושרים (ואפילו יצא לי חרוז (:)
ממשיכה להאמין ולהחזיק לך ולו אצבעות חזק חזק,
J.P

נושא:         מיקי המתוקה
מאת:         Lucid Dream
תאריך: 8/9/02 1:49
כל כך התעצבתי לקרא את כאבך. כאב שאת מעבירה כל כך בחדות עד
שדמעות זלגו מעיניי.
המילים רק בורחות ממני וכל כך רוצה להיות שם בשבילך...
קיוויתי עבורך שהוא יהיה המתאים, המיוחד והמושלם לך ביותר וחבל
לי שהוא לא.
אני יודעת שלך חבל יותר.
אני מקווה שתמצאי בעצמך את הכח להתגבר ולהמשיך הלאה ולהאמין
-שכן תמצאי את מי שיתן לך את האהבה שאת רוצה וזקוקה לה
-ושמגיעה לך בכל מובן.
שולחת לך חיבוק חם ואוהב ואוזן קשבת בכל עת שתרצי.
ושולחת אור ואהבה לך יקירתי המקסימה.
שלך
חלום צלול

יומן: יום שני, 9 בספטמבר 2002.

והנחל גועש...
"תכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה" (אני בטח לא מצטטת את
זה נכון) היו אחד הדברים האחרונים שמדיאס אמר לי, באותה נסיעה
לכאן. לי לא ממש היה מצב רוח לחשוב על ראש השנה באותם רגעים,
ובכלל לא היה לי חשק לחגוג, כך שרק בפעם הבאה שנתקלתי בברכה
הזאת במודעה של "בצלם" שפורסמה ב"הארץ", (להסביר איזה כיף
בשבילי זה לקרוא את העיתון הזה ולא את כל הג'אנק הצהוב
ששותפותי מעדיפות להביא במקום לעשות מנוי איתי לעיתון שיש בו
מה לקרוא, זה משהו לא כזה פשוט, ובכלל איפה אפשר למצוא מודעות
שכאלו אם לא בעיתון הזה?) רק אז בעצם שמתי אליה לב.
לי הייתה שנה מאד לא פשוטה, עברתי בה כל כך הרבה דברים
משמעותיים, וכל כך הרבה טלטלות, ואפשר שאילו השנה שעברה, לא
הייתי הבוקר מי שהייני. והמודעה של בצלם לא הייתה עושה לי כל
כך הרבה, כי הייתי חלק מהמנגנון הצהל"י שפוסח על מודעות מסוג
זה ומחפש את הראיון לחג עם אחד מהאלופים, או לשמוע מה קורה בכל
מיני גזרות שהייתי יודעת עליהם וודאי הרבה יותר. וכן, בצלם
והדו"ח של אמנסטי, היו גם בעבר דברים שהתעסקתי איתם, אבל השנה,
פתאום, המספרים הם לא נתונים סטטיסטים עבורי, והשנה לראשונה
בחיי מודעה כזאת מעלה בי דימעה, והשנה בין כל ההרוגים והקברים
והמשפחות האבלות, גם אני איבדתי מישהו, והשנה אני הצהרתי, שאני
לא מוכנה להצטרף לכל מה שמקיים את שיגרת הדמעות הזו.
קיבלתי תשובה מצה"ל, אחרי יותר מארבעה חודשים מאז ששלחתי את
המכתב, ושבועיים אחרי שנסעתי וזעמתי על מדור פרט בחיפה, חמישה
ימים אחרי שהייתי צריכה לקבל תשובה רשמית מהצבא שכמובן לא
קיבלתי כי הקווים המפגרים שלהם היו בשיפוץ ואי אפשר היה להשיג
אותם, אחרי יותר מחצי שנה של התלבטות, וחודש ומשהו של תחושת
יאוש. אחרי שנסגרה לה שנה ואיתה כל קללותיי את הצבא מערכותיו
והאנשים שמזיזים שם משהו, זכיתי הבוקר לשמוע סוף כל סוף שמשהו
זז. וכרגע אני גאה להחזיק בסטטוס הנכסף "לא מגוייסת". משמע,
שבשלישי לאוקטובר אני חופשייה ומאושרת כציפור, משמע שעד סוף
אוקטובר אני אשמע מתי יש לי זימון לוועדת מצפון, משמע שהם
קיבלו את תוכן המכתב שלי, ולפחות כרגע עברתי את דרגת "מצפון
סובייקטיבי" ואחרי כל ההדים, ואחרי כל האיומים ואחרי כל הבלאגן
שעשה המכתב שלי, סוף כל סוף אני יכולה להתחיל להתכונן למאבק
הגדול, של לצאת מהצבא עם ראש גאה ומצפון שקט.
אני לא יכולה לתאר במילים את שאגות השימחה שיצאו מהגרון שלי
מלוות במחיאות כפיים ספונטניות שוודאי העירו פה את כל השכנים,
אני לא יכולה להסביר את התחושה שעברה עלי, את ההקלה, את האושר,
את הרגשת ההצלחה. את הטלפונים שהרצתי מהר מהר בין כל קצוות
הארץ, לשמוע את אבא שלי מופתע ומגמגם, ומוסר שיראה אותי ביום
שבת כשיחזור מהעבודה, בשקט שלו. ואת אותו טלפון שלא עשיתי. את
אותו מספר שלא יכולתי לחייג, את האושר שלא יכולתי לחלוק.
מדיאס.
מאז הפרידה, או איך שאני אמורה לקרוא לזה, דיברנו ארבע פעמים.
התקשרתי אליו יום אחרי, לומר לו שבדיקת האיידס שלי הגיעה, דבר
שהעסיק אותי משך הרבה מאד זמן, דבר שלא העסיק אותו מספיק בכלל,
זה לא משנה שגם אני וגם הוא בפנים יודעים שאנחנו שלילים והכל
בסדר, זה לא מספיק להביט אחד בשני ולומר "אני בסדר אבל
שהוא/היא תיבדק, ממילא הרמת סיכון שלו/שלה היא מה שמפחיד את
שנינו" איידס זאת האשמה איומה, איידס זאת מחלה שמתים ממנה,
ומבחנה אחת קטנה של דם (וגומי מעצבן - שלפעמים נקרע כמו במקרה
שלי, שבעקבותיו כל תקיפות הבדיקה האחרונה שהייתה לי ירדה)
יכולים להוריד את כל הספקות. ובכל זאת, עד היום היחידה שעברה
בדיקה זאת אני, היחידה שמצאה את עצמה "מואשמת" זאת אני,
והיחידה שיש לה תשובה שלילית ביד, דרכון לארץ החיים עם ויזה
לטווח ארוך, היא אני, ואני בלבד. אז התקשרתי אליו שידע, כדי
שילך להיבדק כבר סוף סוף בעצמו.
באותה שיחה הוא שאל לשלומי, ואני בתוך היגון שלי לא רציתי לדבר
איתו בכלל, בוודאי שרציתי לשמוע אותו, בוודאי שהתכווץ לי הלב
למימדים מיניאטוריים, והתמלא בכאב איום, אבל לדבר איתו לא
יכולתי, וביקשתי שיניח לי להיות. יומיים אחר כך התקשרתי אליו
מההורים, בכוונה לאחל לו שנה טובה, בידיעה שהגעגועים אליו
מטריפים את דעתי ושרק לשמוע אותו, קצת, זה כל מה שרציתי,
ודיברנו.
נסעתי לגולן אחרי שכתבתי את העידכון, ניסיתי למצוא קצת שקט בין
הדמעות, במקום שהיה לי בית, משם עידכנתי, במחשבים שהיו מפלטי,
בלי לשנות דבר מכל מה שהחדרתי במילים לתוך דיסקט שחור, בלי
להביט בהם בכלל, כדי שהדמעות יניחו לי במעט.
נסעתי לשם אחרי שלא תפסתי בשום דרך את אחד הידידים שלי שהמשיך
לשנה ב', וגם ככה התגעגעתי למקום הזה כבר יותר מידי לאחרונה,
וחשבתי עליו ודיברתי עליו כה הרבה, וידעתי שאם יש מקום שאני
רוצה לברוח אליו, מעבר לניסיונות השקט שלא היו לי בבית, היה
למכינה.
מחזור ה' יצא לדרך, שנה ב' החלו פעילות, והכל זורם ושוקק חיים,
ופתאום כולם יודעים עלי, ופתאום כולם מאמתים שמועות, ופתאום
אני לא יכולה לפתוח את הפה ולומר, כי הכל כבר ידוע, והכל כבר
כמו מוכן ותקוע ביתדות. ולי לא נישאר אלא לחייך ולהעמיד פנים,
כי למי יש כוח במצב הזה להעמיד דברים נכוחה.
ורק בשיחה עם הידיד שידע כבר ממילא שחלק מהחיוכים שלי הם לא
בדיוק במקום, ורק איתו, שיכל לשער שאני לא מגיעה לשם כך סתם
בשעת ערב - נסערת - יכולתי לפתוח את הלב, לספר לו כמה שכואב
לי, למחוק את החיוך שליווה אותי לאורך כל החג, ולתת מקום
לדמעות שלא ירדו, נשארו עצורות בתוך הדיסקט השחור שהתחבא לי
בתיק.
וכך בצהריי יום חמישי אחרי שלא מצאתי לי את השקט הדרוש, ואת
השלווה שקיוותי לה, אחרי מאות חיבוקים ונשיקות, ושיחות וחיוכים
חלקם מעושים וחלקם מאירי עיניים, ירדתי לעמק, לאבא שלי. בדרך
אליו עצרתי בקניון, קניתי שלושה זוגות תחתונים בשלל צבעים;
גזרות ותחרות, תוהה מי שקוף יותר מהשני, מי בעצם מכסה משהו שם,
ומי מהם ישמח אותי יותר. כן, שופינג לעידוד הנפש, במיטב ההלבשה
התחתונה, לפחות אני ארגיש סקסית, עכשיו כשאין לי מי שילחש את
זה בהתפעלות למראה גופי העירום...
כך שכשאבא שלי בא לקחת אותי, החיוך שהיה על פני והצחוק שבו
סיפרתי לו שהכל בסדר, שבאתי לחג כמו שאמרתי לו שאעשה, היו
קרובים למעוררי אמון. ידעתי שאסור לי לבכות בבית, אבא שלי רגיש
לדמעות שלי בצורה יוצאת דופן, והוא מוכן לצאת כנגד כל מי שמביא
אותן על "עיניה היפות" של בתו, כן, אפור אדמומי מעולם לא החמיא
לי, אבל אבא שלי שחושב שאני יכולה להיות הכי יפה בארץ - אם אני
רק אתחיל "להזיז את התחת השמן שגדל שם מאחורה" כהגדרתו - מתנגד
בהחלטיות לכל דבר שעושה אותי פחות יפה מן הפוטנציאל. וכשאני
בוכה לו כואב, וכשאני בוכה הלב שלו נקרע, וכשאני שותקת ולא
אוכלת ורק מתקתקת שעות על המחשב ומושכת את האף, הוא מכין את
המאכלים שאני הכי אוהבת ומציץ בפתח החדר שלי ואומר "אולי תבואי
כבר ותפסיקי לטפטף על המקלדת"... אוהב אותי, אבל הוא אף פעם לא
היה טוב בלעודד.
כך שידעתי שעדיף שאני אניח לו לישון בשקט מאשר להפוך אותו לילה
שלם עם הדמעות שלי. ובכלל אם אני שותקת בפני החברים שלי, אז
הדבר האחרון שאני אתוודה לפניו יהיה איש משפחה, אהוב ככל שאבא
שלי יהיה, קשה לי גם ככה.
בלילה דיברתי עם איש הנדודים, השיחות איתו תמיד משעשעות אותי,
גם כשהוא מצליח לעצבן אותי לא פחות. יש בו משהו מיוחד שאין
בהרבה אנשים, וטוב לי לתקתק למולו אותיות, ולקבל מילים שחורות
מרצדות כמו נמלים בחזרה. דיברתי גם עם החברה הכי טובה שלי מלאס
ווגאס וכתבתי לכל מיני אנשים. האי-מיילים שקיבלתי העסיקו אותי
במשך שעות, עכשיו שהתיבה התמלאה, אחרי שהקופי-אינטרנט שלי נסגר
"עד להודעה חדשה" עם יותר ממאה שקל שלי סגורים בפנים וחשבון
פעיל עם למעלה משתיים עשרה שעות - שילכו לעזאזל.
וכך עבר לו הלילה, בין כביסה שתליתי למכונה שהפעלתי, שוב
המצעים שלנו בפנים, והמגבות והזיעה והכל, לא משיבה מבט כדי
להתבונן, כי הדמעות מאיימות לפרוץ בכל מקרה, עד שאי שם לפנות
בוקר נרדמתי, קופאת מקור תחת זוג שמיכות באוויר הצונן של העמק.
בהרגשה שזה לא מקומי.
חכיתי שיכתוב, חיכיתי שיגיב באיזושהי דרך, בדקתי אחת לשעה
הודעות ולא היה ממנו כלום, בבית עם הטלפון המנותק דאגתי שיתקשר
אלי, עכשיו כשהייתי במרחק רציתי רק לשמוע את קולו. אבל הוא לא
התקשר, לא כתב, לא השאיר דבר, הניח לי כפי שביקשתי, בדיוק
מושלם עקב אחרי ה"די" שלי, ואני התגעגעתי אליו כל כך.
ביום שישי, אחרי שאבא אמר שנצא יותר מאוחר (סתם נשארתי ערה חצי
לילה, וקמתי אי שם כשהיום הפציע כדי לתלות מה שלא תליתי בלילה
ושיספיק להתייבש, כשיכולתי לעשות את כל זה עם שעות שינה
נורמאליות בבוקר!) והלך לישון, ירדתי לספרייה של אמא שלי
(שוכחת את מגדיר הציפורים שחיפשתי כל כך הרבה בחנויות ומונח
ממש מעלי) וחייגתי את המספרים. בצד השני של המדינה האהוב שלי
הרים את הטלפון, ואני מלבד שנה טובה לא ממש ידעתי מה לומר.
יכולתי לשמוע שהקול שלו סדוק, עם שאיבת האבק שברקע והכל הוא
נשמע עוד יותר אומלל ממני, וידעתי שכל האלרגיות שלו בטח
פורחות, נזכרת בדמעות שמחיתי מעיניו, ואהבתי אותו. דיברנו, אמר
שהוא מתגעגע אלי, סיפר שהוא כותב לי עשרות עמודים בכתב יד,
והדמעות ירדו כבר מעצמן. הדבר היחיד שהחזיק אותי אחרי שטמנתי
את כל המילים בדיסקט היה ההרגשה הזאת שזה לא ניגמר, הידיעה
שהוא אוהב אותי, שהוא רצה שנהיה ביחד, הדבר היחיד שגרם לי
לחייך הייתה התקווה הזאת שעוד כמה זמן הדמעות שלי ייבשו והוא
ילטף אותי ויאהב אותי ואני אוכל להתכרבל בין זרועותיו ולשמוע
את הנגינה שלו, אפילו קניתי להורים שלו בדרך חזרה מהגולן מתנה
לחג... אבל השיחה איתו, גרמה לי להתעמת עם עצמי, ושוב ידעתי
שזה נגמר, ושוב חתך בי הכאב הזה, של אי היכולת הזו לגעת בו, של
הפירוד הזה. והוא אוהב והוא מתגעגע והוא כותב, אבל הוא לא
איתי, והוא מספר לחברים שלו את מה שאני לא מסוגלת להוציא מהפה
שלי, ואומר שהוא לא בטוח, ואני שקועה עוד כל כך עמוק בשקט שלי,
לא מבינה, לא מקבלת, לא רוצה לזכור, כי זה רק לרגע, ואנחנו
ממילא לא רואים אחד את השני כל יום, והרי נסעתי אז לא יכולנו
לדבר, והנה והוא כאן מעבר לקו, אבל עם עצמי אני לא יכולה לחייך
חיוכים מזוייפים, ועם עצמי אני לא יכולה להעמיד פנים שהכל
בסדר, שיש לי עבודה, שיש לי גבר שאוהב אותי, שיש בי שימחה.
והדמעות זולגות והספרים מיטשטשים מול עיני. הוא ביקש רשות
להתקשר, אמרתי לו שאהיה למחרת בבית, ושבי אין כוח לצלצל אליו,
ואם הוא רוצה לשמוע אותי, אני צריכה להיות אח"כ לבד. והוא אמר
שיתקשר. ואני ניתקתי את הטלפון, מוחה את הדמעות, אוכלת ושומעת
את אבא שלי מתעורר, ומתארגנת לדרך, לעוד מסע של העמדת פנים,
לחג שיעשה לי רע.
כשחזרתי הבייתה אחרי הסדר, עם מכונת הפופקורן הסיר והמגבת
שדודה שלי הביאה לי, ושוקולדים להשכיח בהם כל צער וסימני מחזור
שעמד להגיע, התקפלתי לתוך המיטה שלי, בתוך הבלאגן שלי
ונרדמתי.
מהרגע שהתעוררתי חיכתי לשמוע ממנו, בצהריים הוא התקשר. זאת
הייתה שיחה מוזרה. ללא סיבה מיוחדת רק כדי לשמוע אותי, ואני לא
מוכנה לסתם. כואב מידי, וזה לא שאנחנו יחד כדי שיהיה ביננו
סתם. וכעסתי, וכאבתי מבפנים. ואיך זה שזה ככה? ואיך זה שמחר
אני לא אראה אותו, לא אגע בו, אנשק אותו? ואיך זה שזה מרגיש
כאילו שום דבר לא ניגמר, ואני כל כך אוהבת.
בכל שיחת עידוד שעברתי בשבוע האחרון אמרו לי שבסוף הכל יהיה
בסדר, בכל שיחה כזו היו סכינים שליטפו לי את האגו. החברים הכי
יקרים לי והאנשים שכבר דיברתי איתם בערך על מה עובר עלי, ולא
מרחתי בחיוכים מעושים, ולא סיברתי להם את האוזן, הדגישו שוב
ושוב באוזניי כמה אני יצור קשה. מעולם לא חשבתי שאני קלה,
מעולם לא חשבתי שאני מתעכלת במהירות, או דומה לאיזשהו
מיינסטרים. תמיד ידעתי שנידרש לא מעט כוח כדי לשרוד אותי, כדי
להישאר בסביבה שלי. ולא פעם שמעתי את בעיית הווליום שלי
שמעצבנת אנשים, הן בטונים שאני מגיעה אליהם בפרצי שימחה וכעס,
והן בעוצמות הרגש. אבל איכשהו בימים האלו, כמה שמיעטתי לדבר,
ככה הידהדו באוזניי אותם תשובות שוב ושוב. וההאשמה העצמית?
והדחייה? איך יכולתי שלאהוב את עצמי? עם כל החיבוקים ועם כל
הנשיקות, בפינה הקטנה שלי, ירדו רק דמעות. דמעות על צורך להיות
נאהבת, על בקשה להיות לרגע רגילה.
תמיד הייתי שונה, מי שמכיר אותי יגיד לנצח שזה בגלל הדרך
והמקום בו גודלתי. או שהייתי מנהיגה או שהייתי מנודה, או שילוב
כילאיים מוזר של שניהם. אף פעם לא הייתי באמצע, אף פעם לא
הייתי חבוקה בידי כל, אף פעם לא עברתי סתם בלי שיופנו אלי
עיניים. ואני גדלתי לאור הזרקורים והתאהבתי בבמה. ביצר האורות
והעיניים הלוטשות, במחיאות הכפיים ובשריקות, בלהוציא ממישהו את
הרגשות הכי חדים. מה קדם למה? הביצה או התרנגולת? היצר או
השוני? אני לא יודעת, אבל כזו הייתי מאז שזכרתי את עצמי.
פגשתי את חש-בן, הסתבר שהוא נשאר בארץ עוד שבוע, וצילצל כדי
שאבוא אליו. חש-בן החכם, חש-בן שמביט בי במבט של גבר כמהה
להפשיט ממני את כל הבגדים ולנחם אותי בדרכים לא מקובלות.
דיברנו כמה שעות, שתינו, ואני בילבלתי את המוח שגולדסטאר זאת
הבירה של מדיאס, ושזה בכלל לא ראוי לשתייה, ולגמתי עוד שלוק
ועוד אחד, כמו מנשקת את זה שיכול להיות ושותה עכשיו את אותו
המשקה בבירתו שלו, מחפש אחרי סיגריה להצתה... את הסיגריות
שהשאיר אצלי נתתי בהצעתו לחש-בן - ששמח בהן מאד - לי אין מה
לעשות עם ווינסטון לייט בכל מקרה. ואני שלו, גם בלי שיבקש,
ואני שלו כי אי אפשר להסיט מבט מעיניים אוהבות, ואני שלו כי
אליו אני מתגעגעת, ולא יעזרו כל משחקי החברה וחידודי המוחות,
והבמבות שאני אוהבת והשוקולדים, ושיקפלו אותי כמו תינוק ויביטו
בי במבט טורף, אני שמורה. למה? כי אי אפשר, אי אפשר להסיט
עיניים מאהבה.
חש-בן אמר שעוד לא טעמתי מהעיר הזאת, ושבכלל חבר זה לא דבר
שהולם אותי, שאני מאלו שקורצו כדי לבלות ולהשתגע, מאלו שצריכות
ללכת ולקרוע את העיר ללא שובע. דרך מיוחדת יש לידידים שלי
שטעמו ממני לנחם אותי, זוממים עלי אחד אחד ובלי בושה. מוכיחים
את טענות מדיאס שלא יעזור, יש חברים ויש אקסים, ידידים זה זן
בלתי קיים של בנים, ושלחשוד בהם הוא יחשוד תמיד, גם אם אני
אומר לו שאין שם שום דבר. אם הוא סמך עלי אי פעם שאני שלו? אם
הוא מאמין באהבתי? אני לא יודעת, רק זוכרת היטב שחשב שהלכתי
להתנחם בזרועותיו של אחר, למחוק את זכרו. שוכח שנייר הטואלט
עשה זאת היטב כבר אז, שוכח את המילים הראשונות דרכן תהה. ואני
נאמנה גם אם לא יבקש, נותנת לו את הזמן שלו לחשוב, וכשיסיים
לכתוב כפי שאמר, אדע. אם ללכת או להתמסר.
בשיחת לילה שהייתה לנו דיברתי איתו על אהבה, מבין הדמעות שביקש
שאפסיק להזיל הסברתי לו על אותה "רצינות תהומית" שאיש הנדודים
דיבר עליה, על אותה מהירות בה הואשמתי, ועל הראייה שלי את
הדברים. ועם מילותי הלך לישון ואני נשארתי לקרוא את
גרסיה-מארקס עד שעיני הכריעו אותי.
טוב לדעת שאנשים אוהבים אותי ודואגים לי, טוב לדעת שלמישהו
איכפת. יש את מי שיקח אותי לסופרלנד רק כדי למלא אותי חדווה של
ילדות קטנות, יש את מי שיבוא ממרחקים לדון איתי על סיפרות יפה
ושירה ויתן לי לדבר על כל מה שקראתי בימים בהם מילאתי עצמי
בקריאה, יש מי שיזמינו אותי לכוס תה על המרפסת ולא ישאלו דבר,
כי יראו מעיני שאני לא רוצה לספר, ויבינו. טוב לי לפתוח את
המחשב ולקרוא מיילים ותגובות שבאו בזכות מילים קטנות. טוב לי
לדעת שנגעתי פנימה. את הכנות והמחשבות המלאות אני שומרת
לדיסקטים שחורים, את הכאב שלי אני שומרת לרגעים של הלבד על
המיטה, כשהדמעות זולגות והגעגוע קורע.
אינטרסים או לא אינטרסים יש מי שמנסה למלא את החלל ולהעסיק לי
את המחשבות, ידידים או לא ידידים יש את מי שיצחיק אותי, ויש את
מי שיגיד לי שאני חכמה ויתן לי לנצח בארץ עיר.
אבל הגעגוע שמור, וכך גם אני.
את השנה שעברה אני משאירה מאחורי, על סליחותיה, על כאביה, גם
מהאקס שלי נפרדתי אחת ולתמיד, ואמרתי לו שאין לו עוד מקום
בחיי, לא מתחרטת, לא כואבת ויודעת כמעט עשרה חודשים אחרי
שעזבתי אותו, שהגיעה העת להיפרד ממנו באמת, ולהשאירו כעוד חלק
מהעבר.
דברים מתחילים לזוז, לפחות אני יודעת איפה אני עומדת. ועם כל
העצב ועם כל הכאב, אני יכולה לקום בבוקר ולחייך. דמעות רבות
עוד יזלגו מעיני במשך החיים, זה חלק מהחוויה שבלחיות, זה חלק
מהאתגר שבלהתבגר, והכמיהה לאהבה תמיד תשרור בי עד נשימתי
האחרונה וגם את זה כבר עברתי בעבר. שנה חלפה ושנה החלה. והימים
זורמים כמו מים. מתישהו יפגשו שני הנחלים.

תגובות:
נושא:         נסחפנו קלות אבל נו מילא...
מאת:         tomoshe
תאריך: 19/9/02 1:58

יומן: יום חמישי, 19 בספטמבר 2002.

פרידה
בוקר, יושבת ותוהה איך לפתוח את היומן הזה, כשבפנים יודעת מה
אני רוצה לומר, אבל לא יודעת איך.
לפני כמה ימים כתב אלי אחד הקוראים במייל שאלה "מה היה קורה
אילו היית בזוגיות בריאה והחבר שלך היה מבקש ממך שתפסיקי לכתוב
את יומן האינטרנט, לבחור או הוא או היומן?", הוא הוסיף לזה עוד
כמה דברים להבהרה וזה גם לא ציטוט מדויק, אבל בסופו של דבר
התשובה שלי אליו הייתה ברורה מאד, נחרצת, בלי סייגים, כמו רוב
התשובות שלי בד"כ... שהיומן שלי הוא חלק מהכתיבה שלי, והכתיבה
שלי היא אומנות, ואני בלי אומנות לא מסוגלת לכתוב, כך שלא
הייתי מוותרת על היומן. עוד לשאלתו הסברתי לו שאני קשורה ליומן
הזה, שביפ הפך להיות לי משהו מאד מרכזי ומאד חשוב בחלק משיגרת
היום הזאת, שהיומן הזה הוא לא סתם משחק או שעשוע עבורי, אלא
באמת משהו פרטי מאד חשוף מאד וכנה.
ידיד אחר שלי שאל אותי אתמול אם אני עדיין מעדכנת, עניתי לו
שבוודאי... הוא שאל מתי אדע להפסיק, ואיך זה שאני ממשיכה כל כך
הרבה. אני כותבת כאן למעלה משנה, אני חושבת שאני אולי מהכותבות
האדוקות והוותיקות ביותר, אבל היה לי ברור שאני אפסיק מתישהו,
דיברתי על זה מידי פעם, ועל איסוף כל היומן הזה ועריכה שלו,
לחשוב על מה עושים איתו הלאה, אם בכלל... אמרתי לו שאני משערת
שכשתסתיים בי איזושהי תקופה אני אסיים גם לכתוב, או כשהוא
יעבור את ה250 עמודים שזה בעצם ספר... ונראה כבר מה יהיה.
עכשיו היומן ד"א נימצא אי שם בסביבות ה160 עמודי וורד נרקיסים
12, כולל תגובות שאני מעבירה מן האתר.
מדיאס ואני נפרדנו אתמול באופן סופי, הוא הגיע לכאן עם הדפים
שלו וקרא לי את כולם. עבר עלי שבוע מאד לא קל, מתוכו ארבע ימים
הייתי אצל ההורים, מנסה לכתוב עדכונים, מנסה להרגיע קצת את שצף
המחשבות, לעצור את הזעם הזה שעלה בי. ניסיתי לכתוב לא מעט
בשבועיים הללו שעברו, אבל שום דבר לא הצליח להבהיר את התחושות
ולתת לי את המפלט שרציתי. אפילו הכתיבה לא הייתה בי בכל רגעי
הקור. במקום זה הוצאתי את הכעס באי מיילים ששלחתי אליו, או
בשיחות חטופות, כועסת, כואבת, בוכה.
ידעתי שזה נגמר.
הכעס ניגמר בלילה לפני שהגיע, אחרי שיחה איתו, הוא היה בדרך
לתל אביב, אני הייתי אי שם בצפון. זה לא מה שהוא אמר, אלא שהכל
היה ברור ובהיר לנגד עיני, לא היו לי אשליות יותר, גם לא
תקווה.
עליתי על האינטרנט, אחרי כל כך הרבה ימים בהם לא יכולתי לחשוב
על אף אחד אחר לידי מלבדו, וכשניסיתי רק לחשוב על האפשרויות
שיש לי לעשות עכשיו חשתי מיאוס וגועל, לא יכולתי לבגוד בו, לא
רציתי איש מלבדו. ומתוך כל השאלות וניסיונות הכתיבה השתקפו לי
כל כך הרבה דברים שאין טעם לנסות ולהסביר אותם.
עליתי על האינטרנט וחיפשתי נחמה פרוטה, לא מין, לא פלירט,
חיפשתי אהבה. יש הרבה מקומות באינטרנט שיושבים להם אנשים
מאחורי המסך ומביטים בו כדי למצוא את "האיש/ה" והספקתי להכיר
בימי האינטרנט שלי לא מעט אנשים שראו בי משהו כזה, למעשה גם
מדיאס היה אחד מכל אותם האנשים שהחיבור שלי איתם התחיל מתוך
מילים ומאוחר הרבה יותר הפך לממש פגישה. ופיניתי אל כל אותם
המקומות האלו, לנסות לראות אולי יש מישהי מאחורי כל השאלות
הבנאליות וניסיונות ההסתרה. אני לא יודעת כמה שעות עברתי מצ'ט
לצ'ט, משיחה לשיחה עם כל מיני אנשים ששתקתי להם באי סי קיו
חודשים רבים, כמה זמן בהיתי במסך. אבל אחרי כל השעות הללו נעלם
בי הכעס, והבנתי שאני אוהבת אותו, באמת, שזה לא סתם בליל של
רחמים עצמיים ופחד, אלא אהבה. וחשבתי על כל הדברים שהבנתי
בשבוע האחרון, אבל חשבתי עליהם בשקט, לא בכעס, לא מתוך תיכנון
כתיבה, וחשבתי על חצי משפט שהספקתי להחליף עם החבר הכי טוב שלי
בשיחה טלפונית קצרה.
בלילה הוא עלה על המסנג'ר, אני הייתי רגועה ומלאת אהבה, בערב
הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי, לדבר, ואני לא יכולתי אלא
להתמלא חלחלה זועמת רק מהמחשבה, עכשיו ידעתי שזה הדבר הכי
נכון, ידעתי שהבנתי סוף סוף, ושאני רוצה עוד ניסיון אחד, זה
שסירבתי לו לפני שבועיים ביום ההוא של השיחה.
למחרת חזרתי הבייתה לתל אביב, לילה, הוא הגיע אחרי כמה שעות.
וזה מסוג הדברים שגם אם אנסה להסביר מה עבר עלי בהם אחטא
לדיוק, וזה עדיף שיישאר בפנים עם כל התחושות, מאשר יצא לא שלם,
לא מכיל, לא אמיתי.
קרא לי את כל הדפים שלו, ודיברנו, והיה ברור שזה נגמר. ובכל
זאת אמרתי, כדי לשמוע את הלא.

You come form far away
With pictures in your eyes
Of coffeeshops and morning streets
In the blue and silent sunrise
But night is the cathedral
Where we recognized the sign
We strangers know each other now
As part of the whole design

Oh, hold me like a baby
That will not fall asleep
Curl me up inside you
And let me hear you through the heat

With a long and slender body
And the sweetest softest hands
And we'll blow away forever soon
And go on to different lands
And pleas do not ever look for me
But with me you will stay
And you will hear yourself in song
Blowing by one day

(Suzanne Vega - Gypsy)

פעם אחרונה בין הזרועות שלו, ושיחבק אותי לנצח, ברקע סוזן ווגה
נמחקת לתוך שיר שיהיה לעד שלו, ואני הרי הבטחתי לא בכות, אז
שקט.
וזאת המתיקות הזאת, וזה הכאב שמנפץ לרסיסים והשלמות של הפרידה.
לראות את האוטו שלו מתרחק, את האורות נעלמים. מבט אחרון האיש
שהיה שלי, ואחריו ההסתובבות השקטה, הבייתה, להיפרד מכל
השניות.
ליומן האחרון לא היו תגובות, כבר הרבה מאד זמן שלא ראיתי דבר
כזה, אי מיילים הגיעו, אפילו מאנשים חדשים. אבל ניראה כאילו זה
הרבה מידי, ואישי מידי כדי שיבינו. והמילים שלו מהדהדות לי
בראש, כמו אותה תגובה שאמרה שזה נראה כמו אופרת סבון ולא ככה
באמת החיים נראים. ובכן, החיים שלי כנראה שכן.
הוספתי לבמה במשך כל הימים הללו את כל פרקי היומן מאז אפריל,
אלו שלא עדכנתי לשם אחרי שדיויד מת. קוראת בתוך כל החודשים
האלו את הקפיצות שלי בין שימחה לעצב, איך בעצם אני חיה אהבה.
וזה מעגל שחוזר על עצמו, עם טעויות ששבות כי החיים האלו הם
שלי, וככה אני חיה, וחושבת שהגיע הזמן לקחת הפסקה.
משהו השתנה בי בשנה הזאת, משהו השתנה בי בימים האחרונים, גם אם
זה מוקדם מידי לשפוט. ואולי הגיע הזמן לחיות קצת את השקט, ולא
לצעוק את החיים ברחובות.
כואב לי, והדמעות עומדות ומטשטשות את הכל.
כל מה שהיה בי וכל מה שיש בי מאז ומתמיד זו אהבה.
ואחרי הכל אחזור.

תמיד
Mיקי

A.M.S

פורסם לראשונה בביפ יומן און-ליין:
http://www.bip.co.il/diaryonline.asp