בס"ד


לשני ר.


חלמתי ששוב רבנו על איזה שטות. היא אמרה שלא מתאים לגבר שחי
במאה העשרים ואחד ללבוש בוקסרים לבנים עם לבבות אדומים. היא
אמרה שכל אחד חייב לשאוף לשלמות, שזה לא טוב שאני אוכל בשר מלא
כולסטרול, מתגלח עם מכונה ומשתמש בפלאפון עם קרינה... בקיצור
ששלשת רבעי מהדברים שאני עושה בחיים מקצרים לי אותם.
פה לא בסדר, שם לא טוב. "לא טוב?! זה גרוע! תסתכל על עצמך!",
היא אמרה בטון עצבני- כי הרי זה לא בריא לצעוק, כי זה הורס לה
את מערכת העצבים- "אתה לא עושה כלום. מהמר, זורק את הקוביות
ומקווה שיהיה טוב. מפתח ציפיות... תסתכל על עצמך- כל החיים
זורק קוביות!! איך רק יכולתי להתאהב בכזה לוזר?!"...
"איך רק יכולתי להתאהב בכזאת מניאקית", שמעתי מין הד נעלב בראש
שלי, "פעם היא הייתה יותר מסתם יפהיפיה סוערת"...
ואז המשכנו לריב, ואני לא שמעתי כלום. וחשבתי על שלשה דברים
ביחד: שאני לא שומע אותך כי מזמן גילית שיש לי שמיעה סלקטיבית;
וגם שכנראה שמהצד שנינו נראים נורא אומללים וחסרי משמעות- את
עם העצבים שלך ואני עם ההרהורים ומחשבות... ודבר שלישי, מה כל
כך רע בהימורים? למה לשבור את הראש כל החיים וללכת בדרך
הקשה?... ואולי די כבר להסביר לי איך לחיות את החיים
שלי?!... ואת המשכת עם הרעיון של החיים המושלמים, שוויון,
הרמוניה ושאר זיבולי שכל של פילוסופים. ברגע מסוים פשוט נשבר
לי מהמוסר שכל שלך, אז קמתי בלי לשים לב עליך ואמרתי בקול קצת
צרוד:"אם ככה, אז מה עם הקוביות?!" . ואז שתקת. פתאום, כאילו
הוציאו את החוט משקע וניתקו אותך ממקור הזרם...  הסתכלת עליי
כאילו הייתי חייזר ירוק שנחת לו באמצע הדירה שקיבלנו מתנה
מההורים שלך. נראית מה זה מבולבלת וגם לא הבנת כלום.
"אם כל העולם כל כך רוצה שהכל יהיה מושלם. הכל, עד הפרט
האחרון, אז מה עם הקוביות? כן, הקוביות שאנחנו זורקים על הבד
הירוק של השולחן בקזינו, קוביות שאני זורק במשך כל החיים שלי.
אלו שקובעות אם יהיה לנו מזל או לא... למה לעזאזל אין שש
נקודות על כל צד?! זה פייר זה?! אם כולם כל כך שואפים לשלמות,
אז שיעשו שש נקודות על כל צד של קוביה! שש נקודות שחורות על כל
צד לבן... למה? כי זה פייר! כי ככה זה מושלם!..
ועוד יותר טוב- למה שיהיו קוביות? הצורה כזאת לא מושלמת! שיעשו
כדורים. כדורים לבנים מצופים צבע שחור- אין סוף נקודות שחורות
על עין סוף צדדים... כי זה מושלם... זה פייר... זה מה שאת
רוצה!.."

...התעוררתי עם זיעה קרה. לבד במיטה עם סדינים מקומטים, עדיין
עם הריח שלך עליהם. החדר היה מבולגן כרגיל. קרית עם רסיסי
חלומות זרוקה על הרצפה, בקבוקי פלסטיק ריקים, דגם של F-16,
בדיוק כמו שהטסתי פעם בצבא, אבל ממש זעיר... קמתי ופתחתי חלון.
מזגתי לעצמי קצת ברנדי, סתם כי היה מתאים. אוויר קר של הבוקר
נכנס לחדר דרך החלון הפתוח וגרם לי לצמרמורת קלה. על השולחן
הייתה קופסת שש-בש שקיבלתי בשבוע שעבר בעבודה. פתאום התעורר בי
חשק מוזר. פשוט לקחתי את הקופסה, פתחתי אותה והסתכלתי פנימה.
בתוכה היו מלא אבנים ושני כדורים לבנים מצופים צבע שחור...
...לעזאזל, נמאס לי משלמות!...

25.09.2002
04:17

(עבר עריכה ב-
3.11.2002
02:46)