"אתה מרגיש את זה גם?"
"מה?"
"הבלונים. הם זזים לפי הקצב של המוזיקה. וואו, ג'ימי
הנדריקס.."
"את חייבת להפסיק לקחת את הטריפים האלה, הם משגעים לך את
המוח..."
"מה, אתה לא רואה את זה? וואו, ג'ימי הנדריקס... כואבת לי קצת
הבטן..."
"את תהיי בסדר."
"יש לי סחרחורת..."
"אולי תפסיקי כבר לשתות את הוודקה תפוזים הזאת?"
"ממש כואבת לי הבטן... איפה כל הבלונים? מי זה?"
"מי זה מי? מה קורה לך? הבלונים פה!"
"אני לא מרגישה כל כך טוב... וואו, ריבר פניקס"
"ריבר פניקס??? ירדן, להביא לך שוקולד? ירדן! תפסיקי להקיא! מה
קורה לך?"
"אוי, אני לא רוצה לגמור כמו ריבר פניקס..."
"ואני לא רוצה להיות חואקין שצועק למד"א שישלחו אמבולנס!!!"
"אני ממש לא מרגישה טוב... גל, גל.. איפה אתה?"
"אני פה! ירדן! ירדן תתעוררי, זה לא מצחיק!"

" י ר ד ן , את לא מתה לי עכשיו!"


אני לא מבין למה הסיוטים האלה צריכים לרדוף אותי כל לילה מחדש.
היינו נשואים קצת פחות מחודש... אני עדיין לא יודע איזה טריפ
היא לקחה אז, והייתי רוצה לראות את מה שהיא ראתה, ולהיות איתה,
והיינו הולכים יחד.
זה היה מהר מידי. לא הספיק לי להיות איתה.


ירדן, אני מתגעגע.
תראי, כל הבלונים זזים לפי הקצב של המוזיקה, וגם ג'ימי הנדריקס
פה. את רואה את זה? ירדן, אני בא... אל תיעלמי לי הפעם. מי זה?
מה הוא רוצה? ריבר פניקס??? מה הוא אומר, אוף, אף פעם לא הייתי
יותר מידי טוב באנגלית, זה היה הצד החזק שלה. ללכת לכיוון
האור? אה... האור... אני מרגיש כמו בסרט פסיכדלי של אנדי
וורהול בערוץ הולמרק...


הנה את, חיפשתי אותך... התגעגעתי.