מעשה בזקן אחד שישב במערה על שיאו של הר נידח.
וקבל מאביו, שסוד החיים הוא בנרקיס אשר בבצה.
ולא היה יודע אם נכון הדבר אם לאו.
פעמים הרבה היה מתאווה לצאת ולחקור בעולם,
אלא שנתיירא מפני קשיי הדרך ומזיקים שבחוץ.

ויום אחד בא אליו אדם, בגדיו בלים וגופו פצעים.
ואמר הבא אל הנמצא:  גלה לי סוד החיים.

כי שלושים יצאנו לדרך לפני שלושים ירחים,
לחפש אחר סוד החיים, למען נגלנו לכל האדם.
עברנו ביערות הגשם ואבדו שלושה בארס נחשים.
בנהרות מהירי זרם טבעו ארבעה.
במדבר הגדול כיסה החול חמישה, ואינם.
שודדים נפלו עלינו בדרך והיכו מאתנו שמונה.
שבעה חלו במגפה ומתו ביסורים.
נותרנו ארבעה עת שמענו כי במערה שעל ההר
יושב זקן שיודע סוד החיים. ועלינו בהר.
ונשמטו שלושה  אל התהומות  -
ואיוותר אני לבדי, ובאתי אליך.

ועתה גלה נא לי את סוד החיים.

והשיב לו:  סוד החיים הוא בנרקיס אשר בבצה.
ונתכעס אותו אדם מאד, ופניו נפלו.

ראה הזקן כי מצטער האורח, והבין
שאנשים אשר בעולם יודעים
שאין סוד החיים בנרקיס אשר בבצה.
והיה מצטער גם הוא מאד.
אחת, שאינו יודע סוד החיים.
ושתיים, שקבל מאביו דבר שאין בו ממש.

ורצה הזקן להסיח דעתו ודעת האורח מצערא,
ובקש ממנו לספר דבר מסעותיו עם חבריו,
דבר דבור על אופניו.
ומתוך שהיו מספרים היו גם מונים :
שלושים יצאו לדרך לחפש את סוד החיים.
בארס הנחשים מתו שלושה. והרי אלה שלושה.
ובנהרות מתו ארבעה, והרי יחד שבעה.
ובמידבר מתו חמישה. והרי לנו שנים עשר.
שמונה היכו השודדים, והרי עשרים מתים.
ושבעה אכלה המגפה, והנה עשרים ושבעה.
ושלושה נשמטו לתהומות, והרי שלושים.

הסתכלו זה בזה ואימה נפלה עליהם.
אם שלושים יצאו לדרך ושלושים אבדו
מי זה הבא אל הזקן לשאול ממנו
את סוד החיים.
ויותר משנתיירא הזקן שמא שד לפניו,
נתיירא אותו אורח, שמא מת הוא.

לבסוף אמר הזקן להוא:  תן דעתך היטב,
היש דבר בך, שבחבריך לא היה,
או אולי היה דבר בחבריך, ובך איננו ?
וחכך האורח בדעתו שעה ארוכה,
ולבסוף אמר:  לא, כי כולנו דומים היינו
ומחומר אחד קורצנו להעשות אגודה אחת.
אלא מאי ?  חברי שמתו לא היתה בהם
אמונה בצליחת דרכנו, ואני חיזקתים
והבטחתים כי הגע נגיע ומצוא נמצא.

שמח הזקן שימחה גדולה, ואמר לו:
עתה ידענו שנינו סוד החיים.
כי מאמונתך לא חלחל בך ארס הנחש
ולא בלעך הנהר, ולא שלט בך המידבר,
לא היכוך השודדים, לא אכלתך המגפה,
והתהום לא שאבתך אל קירבה.

כי האמונה היא סוד החיים.

הרהר האורח בדברים, ונענע ראשו בספקנות:
נכוחים היו דבריך, זקן, באזני, לו נותרתי לבדי
אחרון אחר עשרים ותשעה חברי שמתו.
אלא מה אעשה ששלושים יצאנו לדרך,
ושלושים נפלו בדרך, ואיך נותרתי אני ?
אין אני  מ א מ י ן  כי גדול כוחה של אמונה
עד כדי כך, שעל מספרים ברורים תגבר.

בעוד הוא מדבר, גז לפתע האורח ונעלם.

אז ידע הזקן, כי אכן זה סוד החיים.