אור חיוור של אחר הצהריים האיר את שתי הנשים הבודדות. אחת כבר
עברה את ימיה ועכשיו כל רצונה הוא ליהנות מפירות חייה ולידה
אישה שנמצאת על סף נשיותה ועדיין לא הבינה את כל רזי החיים או
אפילו שמעה את שמם. סבתא ונכדה, לאחת ידע וניסיון ולאחרת הרצון
לדעת ולנסות הכל.
שתיהן ישבו בנחת על הספה הגדולה ונשענו כל אחת בדרכה על
הבריות. הזקנה הסתכלה באהבה רבה ובעיניים מבינות על הצעירה
שפחדה להישיר מבט לעבר השנייה. היא מושיטה ידה לעבר פני נכדתה
שסופסוף מרימה מבט. העיניים של הצעירה עוברות על הפנים המוכרות
והאהובות, השיער שפעם נראה כאילו קרני שמש נלכדו בו, היה עכשיו
אפור ויבש. הלחיים שתמיד היו סמוקות מהנאת החיים ואהבת
הסובבים, היו כעת חיוורות ומצומקות בגוון שלא הסתדר ואיים
בעיני המתבוננת. הדבר היחיד שלא השתנה היו עיניה. כחולות וזכות
ומלאות באור של שלווה וקבלת הבאות.
היא פחדה שסבתה תנסה לנחם, להסביר או לדבר על גורל בקול הצרוד
והמונוטוני. היא ידעה שזה רק ידכא אותה יותר, יחזיר אותה עוד
פעם למציאות אשר ניסתה להתחמק ממנה. ידיה נשלחו אוטומטית
לשרשרת החדשה שנראה שתמיד הייתה שם. זה היה מעין פיצוי, כדי
שתרגיש שמשהו תמיד יישאר, שמשהו תמיד יזכיר. היא לא ידעה אם
היא רוצה לזכור. הזיכרון היה כמו סכין שמסתובבת במקום, לא מרפה
ולא הורגת, מכאיבה ופוצעת פצעים נוספים בלתי נראים. אם המצב
היה טיפה שונה היא ידעה שהיא הייתה זורקת את התכשיט המקולל
חזרה לקופסא ושוכחת הכל ממנו, היא כבר הייתה מאומנת בלשכוח. אך
הפעם יכול להיות שזו תהיה המתנה האחרונה שהיא תקבל מהאישה
שאהבה כל כך והיא פחדה שאם תעזוב אותו זה יהיה כאילו היא רצתה
להרוג אותה בעצמה. היא ידעה למה סבתה באמת הביאה לה את השרשרת.
האישה רצתה להבטיח את שזיכרונה תמיד יחיה בראשה. כי הסבתא
הכירה את הנכדה היטב וידעה שכל מה שהכאיב לה נטה להישכח בקלות
רבה מדי, ולכן הבטיחה לה מצבה שתמיד תהיה ותזכיר.
היא הורידה את היד. היא בטעות הפנתה את המבט חזרה אל האישה
הזקנה. ההבנה האיומה שיכול להיות שעוד מעט היא לא תוכל לשבת
ככה לידה ולדעת שהיא תמיד תהיה כאן איתה, הכאיבה. דמעה נשרה על
הלחי הסמוקה. ואחריה מבול שלא הפסיק. היא לא הבינה למה דווקא
את הסבתא שלה. היא זכרה את התוכניות שסבתה סיפרה לה שהיא
מתכוונת לעשות אחרי שתפרוש- היא רצתה ללכת לחוות בריאות, לחזור
לשחות כמו ששחתה פעם, לטייל בניו זילנד ובדרום אפריקה. את כל
אלה היא לעולם לא תספיק. אפילו שלא היה אדם שהגיע לא יותר
ממנה. הכאב היה מוחשי, כאב ההחמצה והאובדן של הזקנה פעמו בליבה
של הנכדה. העיניים שוטטו על פני החדר המוכר ונזכרו בכל הרגעים.
בחיבוקים שעטפו את כל גופה וגרמו לה להרגיש נאהבת. בבדיחות
שעברו ובסיפורים שסופרו כדי להעלות חיוך על פני הילדה שהייתה
והעלו אותו עוד פעם בפנים הבוגרות יותר. בימי ההולדת שעברו שם.
במתנות שנבחרו בקפידה בשביל המשפחה הקרובה. בפרידה שתמיד הייתה
ארוכה יותר מהפגישה. ועכשיו נוסף הזיכרון הזה, זיכרון ההכרה
באנושיות של האנשים שנראו כל כך איתנים.
באותו רגע היא החליטה. היא הרימה את המבט והביטה בעיניים
שהצליחו לתעתע ולגרום לה לחשוב ששוב לחייה של סבתה סמוקות
ורעננות, וששערה זהוב ופרוע. והיא הבטיחה כשנגעה בשרשרת שתמיד
תזכור את המראה הזה. את הקול הבטוח המוכר, לא הצרידות שהייתה
לה לזרא. היא הבטיחה עכשיו, כי ידעה שלא בטוח שיהיה לה למי
להבטיח בפעם הבאה. והיא קיבלה והבינה. לא בשבילה, בשביל מישהו
אחר.