היה היה גן מופלא, מלא היה בירק ומתקן. סביבה לו, מדבר ענק
התוחם בין המיוחד לשאר העולם. אנשי הגן חיו בשלווה ובשיגרה ואף
אירחו חברים ממקומות רחוקים - חלקם טובים, חלקם רעים. אנשי הגן
ידעו לתת באורחיהם אמון מוגבל, בהתאם למנטרה הקובעת שאין לבטוח
באדם. אנשי הגן נבחרו לתפקיד מוגדר של טיפוח גינות הירק ועם
השלמת הכשרה, עטו על פניהם מסיכות, הפוטרות אותם מאחריות אישית
וביקורת על אורחי הגן.
בדומה לאנשי הגן, גם האורח הממוצע עטה מסכה במהלך שגרת חייו
האפורה, אך כשהשלים את מכסת שעות העבודה, הלך לעיסוקיו ותלה את
המסכה לצד מיטתו, לקראת יום עבודה נוסף. רק מיעוט של אורחי הגן
היו קבועים וביקרו בו במסגרת חופשה שנתית או חשבון נפש עיתי.
רוב האורחים היו זמניים והגיעו אליו, כשצעדו על דרך המלך וגילו
להפתעתם כי כלל לא רצו להגיע למעוז חפצם. תכלית השהייה בגן,
כפי שהסתבר לכל אורח בדיעבד, הינה התחבטות בלבטים עד לכדי
החלטה.
כל אורח בגן ידע כי בעת שהותו במתחם, הינו אדון לעצמו והרשות
נתונה בידו. ממש חזון אחרית הימים עבור אחד העם, בין אם היה
שליש מרושל, סוחר ממולח וכן, גם אמן ליברלי.
כל אותם בעלי מלאכה, באופן אירוני אבל כמעט צפוי, החליפו מסכות
טרגדיה בפרצופי קומדיה ולעיתים אף להפך. חוקיות היפוך הקטבים
הייתה מושלמת, כאשר השליש המרושל היה פדנט בזוטותיו הפרטיות
במגורי הגן, הסוחר הממולח הפך לפזרן מתירני בירידי הגן והאמן
הליברלי התגלה כבדלן אלטיסטי במוזיאוני הגן. יחד עם זאת, אנשי
הגן לא העזו להביט בפרצופי האורחים החופשיים ואילו האורחים
איפשרו לאנשי הגן עוטי המסכות להמשיך בתפקידם, כאילו היו
אוויר. סימביוזה זו הבטיחה את המשכיות קיומו של הגן. היא
איפשרה לכל בני האדם לשהות בו, ללא הבדלי אופי, אמונה או
מצפון.
חוקיות פשוטה זו נשמרה על ידי השומר של הגן. אורחי הגן טעו
וחשבו גם אותו לשולי וזניח ולא תהו על קנקנו. למעשה, כולם
התעלמו מקיומו.
מקור סמכותו של השומר נבע מהעובדה הפשוטה שהשומר, שפעם היה
אורח בגן, מאס בחייו האמיתיים ומינה עצמו לשומר של הגן לאחר
שראה את הסכנות הרבות האורבות לאותה סימביוזה עדינה שבין אנשי
הגן ואורחיו.
אורח ממוצע היה נתקל בשומר פעמיים במהלך הביקור בגן, כאשר נכנס
לגן והשומר בדק את כליו וביציאה, כאשר השומר וידא שתכולת נפשו
זהה לזו שנכנס עימה. בכניסה לגן כמעט ולא היו בעיות, האורחים
החמושים פורקו מאגרסיות וטרדות חייהם בשמחה. בעלי ספקות שניות
היו רשאים להמשיך בחייהם ואף זכו להפנייה אדיבה מצד השומר של
הגן. היציאה מן הגן הייתה בעייתית יותר ולא אחת התגלה כי
האורחים המנומסים העמיסו בפינות חבויות של נפשם מיני מחשבות
ורגשות לא להם. השומר חייך בנימוס והשיל מעליהם את הנכסים
רוחניים שרכשו משוכני הגן האחרים, רק לאחר שטרח לגרוס את
משמעותם.
לאחרונה היו ימים שלמים בהם השומר היה חסר מעש ומודאג. אנשי
הגן ידעו שדבר מה מטריד את דעתו והצליחו לפנות שעה קלה מזמנם
העמוס לבילוי בחברת השומר. הוא שיתף אותם בסטטיסטיקה מדאיגה,
הקובעת כי בשנים האחרונות הייתה מגמת ירידה מתונה ועקבית במספר
המבקרים בגן, עד כדי כך שהגיע היום ואין עוד צורך בגן. עובדי
הגן השתאו והסכימו כי לא ראו אפילו אורח בשבועות האחרונים.
השומר אמר בעצב שאם לא יגיע אורח בקרוב, הוא ייאלץ להתפטר
ולסגור את שערי הגן. איש מהם לא ידע למה אנשים הפסיקו להתלבט
בחייהם דווקא בעת המודרנית והפלורליסטית. השומר הציע שיחכו עוד
כמה ימים ובוודאי תגיע נשמה תועה לגן, אותה אפשר יהיה לתחקר.
כעבור שבוע, הגעתי. השומר של הגן קיבל אותי בחיוך והסביר לי
לאן הגעתי. הסברתי לו שיש לי הדילמה  והוא הנהן, כאילו מבין
ומכיר באופן אישי. הוא המליץ לי להתארח בגן, בתמורה לכך שאסביר
לו ולאנשי הגן מדוע איש לא מתלבט בחייו ומבקר בגן. הסכמתי
לעסקה וניסיתי להסביר לו שהעולם נהפך למקום מאוד שמח, לאחר
התמרדות ההמונים במהפכה המהוללת של סוף המאה ה-21. נעשו
תיקונים רבים לחוקים בין לאומיים, עד שהחוקה העולמית בוטלה
למעשה. בני האדם היו חופשיים לעשות את אשר ברצונם האישי.
בהתחלה היו לא מעט בעיות שנבעו מרכושנות וקנאה, אבל תרבות השפע
די הוציאה את העוקץ מהם. בשלב מסוים, השאלות "מה זה משנה/בשביל
מה" הפכו למותגים ובני האדם יישבו את חילוקי הדעות שנותרו
בעינם. השומר של הגן התקיל אותי בשאלות מכשילות, שעל חלקן לא
ידעתי לענות, אבל בסופו של דבר הוא הבין את המצב. הוא חייך
לעצמו וקרא לעובדי הגן. לאחר הסבר קצר, בו הכריז על סגירת הגן
ועל הסיבות לכך, הלך למגוריו וארז את תיקו הקטן. הוא נפרד
מעובדי הגן וכל אחד מהם פנה לדרכו.
קראתי להם וניסיתי להסביר שחלקם בעסקה נותר בעינו, אולם רק
השומר טרח להסתובב ולהקשיב. הזכרתי לשומר שהוא עדיין לא מילא
את חלקו בעסקה. בתגובה, הוא הציע להעניק לי את מפתחות הגן
בתנאי שאחשוף בפניו את הבחירה שעלי לקחת בעולם של אידיליה
וחוסר המגבלות.
השומר לשעבר הביט בי, בעודי שותק, ונזכר כי בכל שנות שירותו
הציבורי, מעולם לא שאל אורח לדעתו. באותם הרגעים, הגן שעמד
מאחורינו, החל מתפוגג לאוויר דק עד שנעלם - ועימו הדילמה שלי.