"לעיתים אני חש כי אין מילים מלבד אלו לנחש מה אמת; אך אין
אמיתות מחוץ לשערי גן עדן"- ר.א. צימרמן בתרגום חופשי


וולטר אוק נפרד מהחיים ברחיפה מעודנת שגרמה לכל עצביו המתים
לפעום בהתרגשות ילדותית, תחילה התנדנד סנטימטרים ספורים באוויר
מעל הכביש עליו הוטלה גופתו ואז החל לנדוד לעבר מקום יפהפה מלא
עצים וריח נהדר של פירותיהם, אפו כמעט צמוד לקרקע הלחה. זמן מה
אחר כך החל להתרומם בין העצים, נע קדימה ולמעלה, מתחכך בצמרות
הגמישות בהנאה מרובה וממשיך הרחק מעליהן, בין העננים, מביט על
העיר שלמטה ועל כל האנשים המתרוצצים בה ללא הפסקה, אלה שרק
רוצים להעביר את הזמן עד שיוכלו גם הם לגלות את תענוג הרחיפה.
אוק המשיך לעוף כך אל פיסגת כדור הארץ במשך רגעים ארוכים.
לעיתים היה נדמה לו כי הוא ישן וחולם חלום נהדר בו הוא ציפור
קטנה שמנסה לעוף אל השמש ומתה מהתייבשות בדרך ונופלת ומתרסקת
על האדמה הקשוחה מיליוני קילומטרים מתחתיה, כל עצמותיה מתפזרות
מבעד לעור ולנוצות ורק שארית האיברים הפרושים לכל עבר מודיעה
על גוויה קטנה ומרוטשת באיזור. כשהיה חש עירני היה עסוק בלענג
את כל כולו ומה שנשאר ממנו על התחושה הנהדרת שתקפה אותו כל פעם
שחש עירני. לפעמים היה נדמה לו שעברו ימים מאז מותו המצער.
לפעמים שנים. או שניות. בשלב מסויים אותו לא ציפה וולטר אוק
נשאבה המהות שהיתה כרגע הוא מבעד לקרום ההגנה הפנימי של הכוכב
אל תוך מעטה גז כזה או אחר שמיסטל אותה כהוגן.
עכשיו היה שקוע בספק הזייה ספק חוויה שלאחר המוות, האור שהכיר
כצהוב ולבן ובוהק היה לפתע ורוד וכחול ודומה היה שעננים נעים
מסביבו, אך במקום מראה נוזל הזרע לו היה רגיל מחייו היו נראים
הם עכשיו כספינות נורדיות אדירות עם פסל דרקון עירום ממין נקבה
בחזית. הוא ידע כי היתה זו נקבה לפי השדיים הענקיים שהיו לה,
ואז לפתע הבחין כי אלה בכלל תותחים. אם היה מסוגל להתקרב
ולבחון מקרוב היה רואה שלתותחים אלו לא היה לוע. אם היה מסוגל
להיפטר מהזייה זו היה מבחין כי איננו מרחף עוד. ענני הספינות
הנורדיות נעו לעברו ודרכו וחזרו מאותו מקום שבאו ואז עברו דרכו
שוב. וולטר המבולבל לא היה מסוגל להתרכז במאום, או לחשוב על
דבר מה. הוא שם לב שאינו מגיב לספינות שחולפות דרכו ואז הבחין
שהוא שם לב לזה. כנראה שלקח לו הרבה זמן להבין את כל זה כי
נראה היה שהלילה קרב באותה אטמוספירה משונה בה היה מצוי. כל
המציאות החולנית בצבעוניותה הזו החלה לקבל גוון צהוב כהה ונוצץ
וכל הנצנוץ הזה גילה לוולטר אוק ההמום את הספינות האדירות
במלוא גודלם האדיר והחום. חמש-עשרה אמות מלפניו החלה אחת
מספינות ענקיות אלו לנוע לעברו, לא הרחק מאחוריה ספינה נוספת
כאילו צפרה בשאון והחלה לדהור לכיוונו אף היא ווולטר איבד את
ההכרה. הוא התעורר קצת אחר כך בלי לדעת שמה שארע היה שהתותחים
האטומים בחזית פסל הדרקון שבחזית הספינה הנורדית פגעו בדיוק
מדהים בחזהו והעיפו אותו קדימה באיטיות מירבית שהספיקה כדי
שהספינה תוכל לשוט מתחתיו ולתת לגופתו לנחות על סיפונה בקול
תרועה ואז הספינה שטה לה מבעד לשביל החלב אל כור היקום ומעבר
לו אל עבר אותו מקום בו עשו שהכל יתחיל ואליו הולכים כולם כשזה
יסתיים כדי שיוכלו להמשיך הלאה והספינה עצרה קרוב לאותו מקום
מסתורי באמצע חלל ריק וזרקה את וולטר אוק המעולף על המדשאה
שבהקה בלבן שם ליד הרציף. וולטר פקח את עיניו בחשש והסתנוור
מיידית והחליט לעצום אותן שוב. הוא מישש את הדשא עליו שכב,
ההרגשה היתה יבשה ומדגדגת. כעת פקח את עיניו בעדינות, מאפשר
לריסים להצל על הקרנית ככל שיוכלו. הוא הצליח לראות שביל לבן
אי שם על המדשאה שהוביל לקיר לבן ענק שהיה נראה כנמשך עד אין
קץ. במקומות מסויימים לאורך הקיר ישבו חבורות של אנשים שעירים
ומלוכלכים ושתו בירה בחביות עם ברז, כולם היו גברים וחלק מהם
היו עוסקים במשגל מידי פעם, לאור היום ומתוך שכרות. וולטר טיפס
במעלה השביל הלבן, חבורות השיכורים היו רחוקות למדי מין הנקודה
בה הסתיים השביל על הקיר אך הוא הצליח לזהות שתי דמויות סביב
שולחן עוסקות בדבר מה סמוך לאותו מקום. בקצה השביל הלבן היה
שער לבן ולא גבוה במיוחד שהיה קשה להבחין בו על גבי הקיר הלבן,
בשולחן ליד השער ישבו פרנק זאפה ובניטו מוסוליני ושיחקו קלפים,
המשחק היה עשרים ואחד. 'מה נמצא כאן?' שאל וולטר בחשש. 'אלה הם
שערי גן עדן נערי' אמר בניטו מוסוליני בלי להסיר עיניו מהמשחק,
'כאן בפנים נמצאת האמת המוחלטת, זו שהביאה להכל ולכל השאר'.
וולטר ניסה לחשוב ולשם כך גירד קלות את צד פדחתו, תנועה שהחשיב
למשפרת חשיבה כשעוד היה בחיים, 'אם כך מדוע אינכם בפנים?' שאל.
'איננו מעוניינים באמת' אמר בניטו. 'האמת עלולה להיות אכזרית
כלפי אנשים מסויימים' אמר פרנק. היה לו את נסיך הלבבות שלוף על
השולחן והיה עליו לנצח את צמד התשיעיות של יריבו. וולטר עמד
לרגע תוהה, משתדל לגרד בראשו, צופה בפרנק זאפה שולף קלף ארבע
תלתן ומתכונן לשלוף קלף נוסף. אחר כך הוריד את ידו וגירד בימין
האגן, הוא זרק את כתפיו ונכנס מבעד לשער.