New Stage - Go To Main Page

שירלי פ.
/
צוקים בצבע כחול

מוקדש לתותי. מצטערת על מה שהיית צריכה ועדיין צריכה, לראות
אותי עוברת. אני אוהבת אותך.
יום אחד נקפוץ ביחד מצוק ורוד ויפה...



ועוד סיגריה נשאפת לי לתוך הריאות, ואני מרגישה את כל הרעל
מצטבר לי שם, עמוק עמוק בתוך הגוף. אני לוקחת שאיפה עמוקה
ומסתכלת עליה, דואגת כל כך. אני מוציאה את העשן באיטיות נעימה
ומתענגת על כל שניה שהוא עובר לי בגוף, משאיר כתמים קטנים
שחורים בכל מקום שהוא נוגע.
היא מסתכלת עליי במבט מודאג ומבקשת שאני לא אעשן עליה. 'סליחה'
אני פולטת ומזיזה את הראש הצידה. היא יושבת ובוהה בי הורסת
לעצמי את הבריאות ואני, כמו בכוונה מנצלת כל חתיכת עלה טבק
שבתוך הסיגריה.  'רוצה קצת?' אני שואלת בחיוך ציני ומקבלת
בתגובה מבט קריר.
ועכשיו אילת ורע לי. אני נזכרת בו וכל מה שאני רוצה זה להיעלם
לתוך הסיגריה ושמישהו יעשן אותי לתוכו. 'מחשבה חולנית' אני
חושבת לעצמי 'את כל כך חולנית... מגיע לך להיעלם מהעולם הזה.
את לא מספיק טובה בשביל להיות כאן'.

עמוק בפנים אני יודעת שגם היא היתה רוצה להיעלם לפעמים לתוך
כמה עלים מגולגלים. או לפחות שאני אעשה את זה.
"אני לא מבינה את זה פשוט, את נהנת לשחק בחיים שלך?
ביום ראשון נעשן, ביום שני לא נאכל, ביום שלישי ניקח סמים,
ביום רביעי נשתה, ביום חמישי נחתוך את עצמנו קצת וביום שישי
נקפוץ מצוק?"
"לא. עדיף לעשות הכל ביום אחד ולגמור עם זה. את לא חושבת?" אני
אומרת ובקולי לא נשמע אפילו שמץ של ציניות. "אולי עדיף באמת?
אז תעשי את זה כבר" "כן... אבל איפה תמצאי כאן צוקים?"
"אפשר למצוא לך את יודעת.." "אפשר באמת".

היא קמה באיטיות מרגיזה שכזאת ואומרת בעצבנות שתורי להתרחץ.
"תודה" אני לוחשת ושואפת את הסוף של הרעל לתוכי. "רוצה להיכנס
לפניי?" "לא. עדיף לך שאף אחת לא תריח את זה עליך".
אני נכנסת פנימה לתוך החדר ולוקחת מגבת "נכנסתי להתרחץ" אני
צועקת לכל מי שנמצאת מסביבי ומחכה כמה שניות לתגובה שלא מגיעה.
אני סוגרת אחריי את הדלת של המקלחת ותולה את המגבת על הוו,
פותחת את המים, מורידה ממני את בגד הים ונעמדת עירומה מתחת
לראש של המקלחת. אני נותנת למים לשטוף ממני את כל הגועל שהצטבר
מעליי ושותקת. עומדת ככה במשך 2 דקות שנראות כמו נצח. לוקחת את
השמפו ומפזרת אותו על השיער שלי, מרגישה אותו נכנס לי לעיניים
ומתחילה לבכות. לבכות בגלל השמפו, בגלל שצורב לי בעיניים כאילו
שהרגע הוציאו אותי ממיכל ענק של מלח, לבכות בגלל שרע לי. סכין
גילוח נופל מהמדף הקטן של כל הסבונים וכמעט שורט לי את היד.
אני מרימה אותו ומתבוננת.
5 דקות אחרי אני מסיימת לבכות ושוטפת את עצמי מכל הדם.

עוד סיגריה נדלקת וחם לי נורא. "אז תורידי חולצה, מה את עם
ארוך?" ולכי תנסי להסביר לה שזה לא בגלל הקור שפתאום מצמרר
אותך מבפנים, אלא דווקא בגלל העדויות המדממות שפזורות לך עכשיו
על כל הגוף.

ולילה, וכולם ישנים. אם היינו עכשיו בבית בטח היינו עכשיו
באיזה גן עם עצמנו, מעמידים פנים שהכל מושלם מבפנים. אני קמה
בשקט מהמיטה, משתדלת לא להעיר אף אחת ולובשת שמלה קצרה ונעליים
גבוהות. שיראו. לא איכפת לי יותר. לוקחת איתי קצת כסף וסיגריות
ולא יותר. אני סוגרת אחריי את הדלת ומקווה שלא יתעוררו באמצע
הלילה ויגלו שהשארתי את הדלת פתוחה. אני מסתובבת קצת בטיילת,
מגיעה לאיזה בר שנראה לי בסדר ומזמינה לעצמי איזה משהו שהברמן
אמר שהוא "מעולה בשביל לדפוק את הראש. את נראית לי כאילו בא לך
קצת ליהנות". מסננת תודה ומתעלמת מהחיוכים המרמזים שהוא שולח
אליי.
אני שולחת יד לתוך הנעל ומגלה שהסיגריות נפלו לי. אני עוצרת
מישהו יותר מדי גדול ופחות מדי פיכח ומבקשת ממנו סיגריה, הוא
שולף אחת מקומטת מעט מהכיס שלו ומושיט לי. "תודה" אני אומרת
ובורחת משם במהירות.
אני יורדת לחוף ומתיישבת מול המים, מורידה נעליים, דוחפת פנימה
את הסיגריה, "לאחר כך", ומתחילה לשתות. מישהו עובר לידי עם
אופניים וצועק משהו על הגרביים שלי. בפנים מה שהברמן נתן לי
מתערבב עם הריק שנוצר מהכמות של אוכל שלא אכלתי מאז שהגעתי
לכאן. השילוב הזה מסתובב במעגלים ואני מרגישה אותו עולה לי
למעלה, אל עבר הריק שאנחנו קוראים לו עולם. אני מקיאה על
הגרביים שלי וחושבת שאולי באמת היה עדיף אם הייתי אוכלת משהו.
מצד שני, אני חושבת לעצמי, זאת גם דרך לרזות.
אני מורידה את הגרביים וזורקת אותן באיזה פח ליד, נועלת את
הנעליים יחפה. אני מרגישה את הסיגריה משתחלת בין האצבעות
ומוציאה אותה, מתיישבת שוב ומדליקה אותה.

כמה שעות אחרי אני חוזרת לחדר. הסיגריה מתערבלת לי עם המחשבות
וכל הצבעים יוצרים לי ביחד עולם אחר. אני נופלת למיטה רגע אחרי
שהחלפתי בגדים והחלומות מופיעים לי אחד אחרי השני. הצבעים
והאנשים מתחלפים אחד עם השני ואני מתעוררת בהרגשה שהשתגעתי.

בבוקר אני מתיישבת במונית שתיקח אותנו חזרה הביתה ושותקת.
"נהנית?" היא שואלת אותי "כן"
אני לוחשת בעיניים עצומות. "הספקנו לעשות כל כך הרבה דברים
שרצינו"  "כן"  אני לוחשת שנית. "את מקשיבה לי בכלל?" היא
שואלת ונותנת לי מכה קטנה על הראש. אני פוקחת עיניים באיטיות
"כן" אני לוחשת פעם שלישית  ועוצמת אותן חזרה. ברקע מתנגן שיר
של עברי לידר על אהבה נכזבת. אני נרדמת בחיוך מפוחד במחשבות על
עולם טוב יותר, בלי עלי טבק וצוקים גבוהים בצבע כחול.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/10/02 21:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירלי פ.

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה