[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישה הדר
/
נולדתי כלב

נולדתי כלב. לא סתם כלב, כלב מהסוג הגרוע ביותר, כלב צפונבון.
קוראים לי באדי.
אמא אף פעם לא הניקה אותי. רק חלב פרה. את שלה נתנה לאבא
ולחתול.
ההורים היו לוקחים אותי לטיולים, הם אפילו נתנו לי קערת אוכל
משלי, עם השם שלי עליה. בגיל 3, כשהתחלתי ללכת לגן, הגננת
גילתה שאני יודע לדבר רק בציווי.
כשהכרתי את הילדים בגן, נורא נהנתי.  התחברתי טוב מאוד לכולם,
כמאט. וכולם די אהבו אותי, שיחקו בי. במבט לאחור אני רואה את
זה.
נולדתי כלב. כלב צפונבון.
לא סתם נולדתי כלב. כולם התנהגו אלי כמו אל כלב. גם אמא ואבא.
כולם.
זאת לא הרגשה רעה. רק היום אני יודע את זה. זה מן חוסר יחוד.
גם אם אני מסיבה כלשהי לא אהיה, אפשר יהיה למצוא לי תחליף. וזה
לא שהייתי מיוחד. להפך. לא ציונים גבוהים, גם לא נמוכים. לא
הייתי חכם גדול, אבל גם לא טיפש.
ביסודי דווקא המקור הכלבי לא היה ברור מדי. מורות ביסודי
מתייחסות לכולם כמו לכלבים, כמו גור שצריך לאלף. והילדים היו
אותם ילדים, הם לא השתנו. יש חברים ויש לא חברים. יש לפעמים
חברות, אבל גם זה רק בשביל הפוזה.
בחטיבה העסק התחיל להתבהר. באופן מוזר למדי, כל פעם שמורה היית
צריכה משהו, היא שלחה אותי. ואני לא הייתי מיוחד. לא משהו
בלימודים. לא גרוע. לא פנומן בספורט. לא יפה, לא מכוער.
ולמרות הכל זה היה ברור. הייתי החבר הבית ספרי, לא שזה רע. אבל
באדי אף פעם לא היה החבר הכי טוב של מישהו. לאף אחד לא היה
באמת אכפת מבאדי.
בכיתה ח', ועוד יותר בכיתה ט', משהו חדש החל לצוץ. בנות ובאדי,
שמן ומים, לא מתערבבים. וזה לא שלא רציתי. רציתי, אפילו מאוד.
אבל אני לא הייתי האחד בשביל אף אחת.
במיוחד זכורה לי אחת. ילדה נחמדה, לא יפה, אבל נחמדה ודי חכמה.
אפילו דיי מכוערת. מהאלה שכולם מנצלים כדי להעתיק שיעורים. אני
זוכר אותה כי כששאלתי אותה עם היא רוצה ללכת איתי לסר ט היא
אמרה 'תשמע באדי אתה מתוק, אבל אתה לא בשבילי' אז מי כן בשבילה
'אודי הררי'. הפצפון של הכיתה. החרשן. זהו. זה כל מה שידעתי על
אודי, מה שכולם ידעו, שהוא דיי חכם ושהוא עובד קשה. ילד בגודל
פרעוש. פרעוש מאחורי האוזן שלי.
אבל מה לעשות אני נולדתי כלב.
וזה לא שזה כזה רע. שום דבר רע לא יוצא מזה. אבל מה, גם שום
דבר טוב. חסכים, חורים. מסתדרים בלי.
אחרי צבא עזבתי את הארץ.
עזבתי. ברחתי. ברחתי מהבדידות שבלהיות כלב, ברחתי מהתחושה שאני
לא ממש דרוש. לא פניתי לאחור לראות איזה חלל השארתי. גם לא
חיפשו אחרי למלא את החסר.
כלב. מוצאים חדש.
נדדתי. עברתי ממקום למקום. לא מצאתי שקט, לא מצאתי משהו,
מישהו, שיתייחס אלי, ממש יתייחס, כי ידעתי את זה שם, ראיתי את
זה מסביבי, יחס, ורציתי לחוש בזה.
יום יום ראיתי אנשים מלאים בזה. אנשים עניים ונכים בבומבי,
מתנשקים, עם להט, עם אהבה, עם עניין. וראיתי את עצמי באותו
מקום. בלי ידיים, בלי רגליים. אבל אני הייתי חסר כל.
אני הייתי כלב, לא סתם כלב, כלב צפונבון.
היה קשה להיות כלב צפונבון, לפחות את החלק של הצפונבון. ככלב
צפונבון ציפיתי ליחס, ציפיתי ליד מאכילה, לקערה שתתמלא כל פעם
מחדש. בעולם, מתברר, אסור לצפות.
אמרתי שנולדתי כלב צפונבון. כלב נשארתי, את הצד הצפונבוני
נאלצתי לאבד מוקדם למדי. נדדתי בעולם, בלי לחפש בלי למצוא.
כשהגעתי לניו-יורק כבר הייתי שונה. כבר לא צפונבון, וכלב
שהשלים עם גורלו. כלב שכבר לא מצפה שיתייחסו אליו, כלב שאפילו
לא מחפש משהו גדול יותר. בגלל זה כל כך הופתעתי כשמצאתי אותה.
או יותר נכון היא מצאה אותי.
זה היה באחד מאותם ימי קיץ משונים בניו-יורק, שאחרי בוקר יפה,
צוהריים מדהימים של שמש אבל לא חם מדי, פתאום מתחיל גשם נוראי.
מצחיק אבל בדיוק הייתי באמצע טיול צוהריים עם הכלב שלי כשהגשם
התחיל.
הכלב בדיוק גמר להשתין על עץ ארמון קרוב. בדיוק כשטיפת השתן
האחרונה פגעה ברצפה שמתי לב שקור נעים ורטוב זולג במורד העורף
שלי, ושאנשים מתחילים לרוץ. אנשים נוטים לרוץ בגשם, בעיקר
כשאין שום מקום קרוב שהם יכולים להגיע כדי להתחבא תחתיו. אף
פעם לא הבנתי את זה. מים זה רק מים. כלב אני, לא חתול.
אני והכלב, כזה היה שמו, הכלב, יצאנו מהגן, הפארק בוושינגטון
סקוור. התחלנו ללכת לכיוון NYU. הלכנו לנו, ביחד, בגשם. בדרך
מצאתי חתיכת טיימס מספיק שלמה כדי לשים מעל ראשי. זאת, מתברר,
היית טעות.
שלוש בלוקים מאורח יותר שמתי לב שדיו מטפטף לי מהעיתון לחולצה.
על החולצה שהכי אהבתי, לבנה עם הדפס של נייר טואלט אליה.
התחלתי לרוץ.
כשהתחלנו לרוץ היינו ליד גן הכלבים שאחרי הפניה לכיוון סוהו
בסוף הקמפוס של NYU, בדיוק לפני הכביש שמפריד בין הווילג'
לסוהו. כשהכלב נדרס היינו באמצע הכביש.
עד היום, כל פעם שאני עובר בכביש ההוא, אני מקבל מכה, תמונה
מעבר, שבא הכלב, שוב, נדרס.
למה תמיד מוניות דורסות יצורים תמימים.  ומי יותר תמים מהכלב
שלי.
ואז היא ניגשה אלי. היא. היא באה בריצה, האמצע הגשם, ושאלה אם
אני בסדר. לא עם הכל בסדר, עם אני בסדר. לא עניתי, אני עדיין
בהיתי ברצועת הכלב שבידי, רצועה, בלי כלב. את הכלב המונית
לקחה, למקום טוב יותר. גם אותי.
היא לקחה אותי לבית קפה. הרצועה עוד היית בידי. נכנסו לבית
הקפה, שמבחוץ מעוטר כולו בעץ צבוע בצבעים עליזים. את זה אני
יודע היום, כי אז פשוט נכנסתי לשם, בלי לשים לב.
בלי לשים לב קשרתי את רצועת הכלב לעמוד בחוץ, מתוך הרגל. אולי
היא עוד שם. אני, את רצועת הכלב שלי, השארתי קשור לעמוד מחוץ
לבית קפה בניו-יורק.
חצי עולם הקפתי בחיפושי, אבל כלב תמיד נשארתי.
ופתאום, אחרי שהכלב נדרס, ונכנסתי לבית הקפה ההוא, עם האישה
ההיא, עם רצועת הכלב קשורה בחוץ, מצאתי אותה.
מצאתי מישהי שלא ראתה בי איזה באדי טיפוסי, לא נדחתה מהממוצעות
הנוראית שלי, אלה מצאה אותה מדהימה. מישהי שכשהסתכלה בי, ראיתי
בעיניים שלה שהיא רואה יותר.
וזה לא שאני השתנתי מהותית, ברמת המקור הכלבי, להפך, בגלל אהבת
אלי, למדתי לאהוב את הממוצעות שלי, לקבל אותה, לחבק אותה.
והיא, היא ההפך הגמור שלי. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, אחרי
הלגימה השניה מכוס הקפה החזק שהיא הזמינה לי, ויצאתי מההלם
שבאיבוד הכלב, ידעתי שהיא שונה מכולם, יפה מכולם, חכמה מכולם,
מבינה מכולם.
היו לה עיניים אפורות עם כתר לבן בתוכם, משהו שאפשר רק לתאר,
ושלתוכם שקעתי במשך שעות.
שערה היה ארוך, ארוך מאוד אפילו, מגיע לאמצע הגב, שחור, גלי.
היא היית נמוכה, אבל בדיוק במידות הנכונות, גוף שבנוי לחיבוק.
היא היית אישה של ניגודים, הכל שחור ולבן, בדיוק כמו שהיא
התלבשה. היא היית ממלאת את כולם בשמחה וצחוק, אבל הכי אהבה
להיות עצובה. היא היית חסרת פשרות, או הכל או לא הכלל.
רק בי היא התפשרה. לדעתי בתוך תוכה היא חיפשה את האתגר שבלמצוא
במישהו כמוני יצור מדהים כמו זה שהיא צריכה לאהוב.את האתגר
שבלאהוב מישהו חסר יחוד, כאילו הוא אחד ואין שני לו, בלי
מעצורים.
יכולנו לשבת שעות ורק להסתכל אחד על השני. יכולנו להיכנס לטרנס
של מגע. יכולנו לדבר ימים על פנטזיות פילוסופיות אישיות.    
הקשר החזיק שנה וחצי, ואז באה ההתפכחות. מצידי, ההלם, ההלם בכך
שלא כולם מתייחסים אלי כמו אל כלב. הלם שבאיבוד עמוד יסוד
בחיים, עמוד שנשענתי עליו כל חיי, עמוד שהוצאתי עליו את כל
כעסי, שאותו האשמתי בכל.
ומצדה, שתכלס, אני סתם כלב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היא:




הוא:




היא:





הוא:




(מתוך "שתיקה
רועמת" באדיבות
בוליביה ושות')


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/10/02 1:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישה הדר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה