הלוואי שהיו קוראים לי יולי.
הלוואי שהיה לי שיער בלונדיני, כי כולם אומרים שבלונדיניות
נהנות יותר, והייתי צובעת אותו לורוד או אולי בעצם שחור, אחרי
שהייתי מגלה שזה בכלל לא כזה כיף גדול להיות טיפשה. והייתי
אירית והייתי יושבת בבית הענק שלי שממוקם באמצע כרי דשא נשפכים
בצבע ירוק חזק כזה, כמו בסרטים, והשמיים מסביב תמיד בצבע תכלת
מושלם, עם כמה עננים מפוזרים בצבע לבן. מערכת ענקית היתה מנגנת
כל היום את כל השירים שאני הכי אוהבת בעולם, בלי שאני אצטרך
להתחשב באף דעה וטעם של אף אחד אחר, ועל כל אחד מהקירות בבית
יהיו מפוזרות תמונות שאני צילמתי של האנשים שחשובים לי כדי
שאני אוכל לזכור שפעם מישהו אהב אותי מספיק בשביל להסכים שאני
אנציח אותו. יהיה לי חדר שעל הקירות שלו יהיו הציורים שלי ובכל
החדר יהיו מפוזרים צבעים ועטים ומכחולים ותמונות של סתם דברים
שבא לי לצייר. ומעל כל העולם, בקומה הכי גבוהה של הבית, יהיה
חדר רק שלי ומי שהוא לא אני אסור יהיה לו להיכנס אליו, ואני
אשב שם ואצייר לי שדים וברקע יתנגן השיר של בייב "מה שהיא
אומרת"  בלופ אינסופי ואף פעם לא ימאס לי ממנו,גם לא אחרי 10
שנים של הקשבה. ואני אצייר לי על הקירות ועל התקרה ועל הרצפה
ועל הגב, שדים כסופים וכחולים ואדומים ובכל הצבעים; רק לא
שחורים כי הם יפחידו אותי הכי הרבה כי הם יראו כמו השדים שחיים
אצלי בראש ומדברים איתי כל הזמן.
והשדים האלה יקפצו לבקר לילה אחד ויובילו אותי לחדר האמבטיה
הורדרד שלי ויושיטו לי סכין גילוח ששכחת אצלי פעם, כשאני הייתי
בלונדינית ואתה היית מאושר והכל היה טוב ושמח וורוד.
הם יגרמו לי לעלות לקומה הכי גבוהה, ואני אוציא מתוך המגירה
היחידה ששם מראה ואני אסתכל על עצמי והם יסתכלו  עליי גם והיד
תתחיל לרעוד כי שכחתי לקחת את הכדור שמפסיק אותה, או שבעצם הם
אלה שזרקו אותו מהחלון. ואני אעמוד שם מול המראה, אירית עם
שיער צבוע שקוראים לה יולי וגרה במקום המדהים ביותר בעולם ואני
אקיא רק מלהסתכל על איך שאני נראית. ואז השדים יצעקו עליי
וירביצו לי עוד יותר חזק, בבטן ובעיניים ובראש והסחרחורת תתחיל
לי ואני אפול, והשדים מהקירות יתקרבו אליי יותר ויותר, כסופים
וכחולים ואדומים ובכלל, וגם האלה השחורים שנמצאים אצלי בראש
יעזרו, וירימו את הסכין שלך ויגרמו לזה להיראות כמו התאבדות
ואף אחד לא יאמין לי שבעצם לא רציתי למות ואתה תאשים את עצמך.
ותבכה.
הלוואי.