[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ריקוד צמוד עם המלווה התמידי
סיפור מאת גבריאל רעם

שולה ותמי ומירה ודורית, כשהן ביחד, כשהן נכנסות לביחד הקשקשני
שלהן הן סתם גוש לא מאורגן של שיער לא סדור, פנים מאופרות
ברישול, סנטרים משתפלים, סמרטוטי אופנה. בקיצור סתם. אך כל אחת
לחוד, כשמבט מתאים בעיניה, וגופה מזדקף בזוית הנכונה, הרי היא
מתאימה לככב בהזיותיו של רווק רומנטי או נשוי שחוק, כאילו היא
שיא השיאים ממש (וכבר כתב על כך חנוך לוין).
אך כאן, בפאב הזה, לא דרך עיני ההזייה הסובייקטיבית, החרמנית,
הן אווזות קשות יום, שכל אחת מתאמצת להאפיל בקולה על האחרת
בתשוקתה להיות במרכז העניינים החברתי, להכתיב את הטון ואת אופי
השיחה, ותמיד גם ישנן שתיים שלוש שתקניות, עגומות מבט, אך חוץ
מהן, מפטפטות כל היתר בהמולה נרגשת וצרחנית על שטויות חולין,
כמו מה בדיוק אמר הבוס לעובדת שאמרה לא שאמרו לה וכן הלאה
וגו'.
בשולחן ממש לא רחוק ישבתי אני, מולי כוס בירה לא טעימה לי
בכלל, צלחת בוטנים טעימים יותר מדי וכל בוטן הולם במצפון מרכז
הגוף התופח.
מעבר לבירה ישב, נתן, הוא נראה רציני, שותק, קודר קצת, מנותק
ולא שייך. מפעם לפעם הוא מלווה בעיניו מלצרית נאה זו או אחרת
אבל בסך הכל, מבט אחר בעיניו, ועוד אני נודד מחזה לשסע בחצאית,
שמעתיו אומר משהו.
"מה, מה? יש רעש". התנצלתי.
נתן ואני זה סיפור. נפגשו בחוג לכתיבה יוצרת, בבית אריאלה. הוא
מנסה כבר כמה זמן לכתוב איזה ספר כבד על משהו ונראה כה שונה מן
החיילות והצעירים שהגיעו לשם. הוא כבר עבר מזמן את הארבעים.
בהפסקות היינו מדברים על רפואה הוליסטית, גשאטלאט, זן. הוא
בהחלט נראה בגיל העמידה (מבוגר ממני ב 15 שנה לערך), אך ללא
קמט בפניו, כרס קטנה וגבוהה ועיניים שקועות עמוק עמוק. גבות
כהות ועבותות, כתפיים קטנות, חזה צר. אך כשהוא מדבר וידיו נעות
באויר, רואים מיד שאלה ידי איכר רחבות, גדולות.
למען האמת, אף פעם לא באמת הסתדרתי איתו, לא הבנתי על מה הוא
מדבר. למרות מזגו הנוח, הוא כל כך לא צפוי, עד שיכולתי לנבא על
מה ידבר ברגע הבא. תמיד הרגשתי לא בזרימה איתו. דיבורו אינו
בדיוק רשמי, אבל גם לא זורם, אי אפשר להיות חפיף איתו.
כשנפגשנו מפעם לפעם לכוס בירה או קפה, כמעט תמיד הרגשתי מוזר,
כמו חולה ריאות שניתק מבקבוק החמצן. שום דבר לא זרם.
דורית בשולחן הסמוך הסתכלה ממושכות לעברנו ומיד נעשיתי מאוד
מודע לעצמי ושכחתי אותו קצת. נתן חזר שוב על דבריו, הפעם לא
היה לי נעים והקשבתי: "אין קשרים מלבד אלה שיוצר המוות", אמר.

הבטתי בו מבעד לקצף הבירה, עיני היו דומעות מעשן, "אין קשרים
אחרים"? שאלתי. "מה פתאום?
על מה אתה מדבר"?
הוא הביט בי במבט מוזר, או שכך זה נראה מבעד למשקפיו. "טוב",
כחכח משהו בגרונו, חיטט בכיסו, נע קצת בכיסאו ואחר כך פסק,
"טוב, אם זה מה שאתה רוצה".
"מה"? הרמתי מעט את קולי, "למה אתה מתכוון"?
"תראה" אמר בקול רגוע, "זה רק אני ואתה כאן נכון? אין פה אף
אחד אחר, נכון"?
"נכון"... השבתי ממה לא משוכנע, אבל ממתין.
"אז ככה גם בחיים. בעצם אין אף אחד מלבד אני והמוות כל הזמן.
רק שנינו, הוא ואני רוקדים ואלס צמוד לחי אל לחי. נעים לאורך
המרצפות המשובצות שחור לבן לעבר פתח היציאה. צמודים זה לזה רק
הוא מוביל, רק הוא המוביל מבין שנינו".
"כן, ואז... מה"? הקשיתי ועיני בשולחן הבנות. הקולניות שלהן לא
רפתה והצחוקים הלכו והתגברו ומישהי, אולי מירה ואולי קרין
ואולי מישהי אחרת, ביקשה חשבון. התבוננה בעניין מסביב וגם
אלינו, אבל עוד מעט הן הולכות.
"נו, זה לא ברור? כמו שאתה ואני כאן לבד בפאב הזה, ואנשים
עוברים לידנו ומלצריות ניגשות אלינו, ושולחנות נוספים ויש רעש
גדול ומוסיקה והכל כה הומה וסואן אך בעצם אין פה אף אחד, זה רק
שנינו שקורים לנו עכשיו. ובעצם גם לא כך, כי כל אחד משנינו
רוקד צמוד לחי עם המוות שלו ואל אשר יוביל, לשם יגיע. לא
בפסיעה, לא בהליכה, לא בצעדה, אלא בריקוד, כי כמו בריקוד, לא
מרגישים את הרצפה הקשה של המציאות ולא את הלחן הפנימי ולא את
קצב הארועים, רק מחליקים ללא תחושה, כאילו בכלל, אבל תמיד בעצם
לקראת הסוף וכמו בריקוד טוב לא ממש מרגישים את הפרטנר, אבל אף
פעם אין אנו לבד, אלא איתו ותמיד בתנועה, תמיד בכיוון. זה לא
אנחנו שזזים, זה המוות שמזיז אותנו לאט, בשקט, מבלי משים.
ונראה לנו שהקשרים שאנו יוצרים הם כדי לחיות מתוך החיים וכלפי
החיים, אך כולם מונחים על ידו ואם נפנה שמאלה או ימינה, זה לא
אנו, זה הוא המפנה אותנו. כי אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר
המוות. אך שלא כמו בריקוד של ממש, שבסיומו נפרדים מן הפרטנר
וחוזרים אל עצמנו, בחיים זה ההיפך, בסוף החיים אנו נפרדים
מעצמנו  ונפגשים עם הפרטנר. ואז נגמר ריקוד החיים. בבת אחת אנו
צונחים אל הרצפה הקרה, המוות כבר לא אוחז בידינו ואיננו מובלים
יותר לשום מקום".
"...זה נשמע נורא" אמרתי.
"כן", הוא אמר בעצב אמיתי והביט בכוס הבירה הריקה. "כן, זה
נכון, כל החיים מובילים אל סופם ואין דבר אחד שאתה או אני נוכל
לעשות לגבי זה".
זה השפיע עלי, היה בדבריו משהו שחדר אלי. "לא", אמרתי, "לא זה,
את זה אני יודע, אבל... אני מתכוון לתמונה הנוראה הזו שציירת,
של ריקוד צמוד עם המוות... על מה אתה מדבר? איזה קישקוש זה?
אנחנו חיים והמוות הוא סופם של החיים ו... זהו. אף אחד לא חי
כשהוא צמוד לחי עם המוות שלו ובוודאי שאינו מוכתב ומופעל על
ידו".
"לא"? שאל בלגלוג עייף משהו, "לא? טוב, אז אולי בעצם לא, אולי
זה בכלל לא כך. אבל תראה, כבר מאוחר".
אכן, הערב הלך והעמיק, חוגג את בשלותו באשכול האנשים שכבר העיק
על הכניסה, אורב לשולחן  מתפנה. הבירות התעופפו במהירות בידי
המלצריות הלחוצות והעשן התעבה והמתאבך. כולם נראו כל כך
עסוקים, שוקקים, להוטים. זה בזו, זו בזה, כאילו מה שקורה
ביניהם הוא חשוב, מרגש ולא סתם שיחות חולין המכסות על חששות
ספקות, רגשי נחיתות ומאבקי כוח. השולחן לידנו כבר התפנה; ומירה
עוברת לידנו עכשיו, חצאיתה מרשרשת, אחריה מדשדשת, שפופה משהו,
מישהי, גם היא מן השולחן ההוא,  עבה עם שיער חולד צהוב,
משקפיים גדולים במסגרת שחורה, ראשה כלפי מטה, אולי לא טוב לה.
כל אחת מהן חוזרת לביתה, לבדידותה או לבעלה, לאותם הסדינים.
ולמרות זאת מעין דוק של מיסתורין עדיין שרוי על כל אחת מהן,
אני מרגיש קרוב אליהן קצת. זהו מעכשיו לא אראה אותן יותר. על
הרקע הזה של ההמולה והמיסתורין של החיים, נראים דבריו של נתן
תלושים והזויים.
"אני ואתה צריכים לקום מחר, מישהו מחכה לנו", אמר.
חייכתי חיוך מריר. אמנם נפגשנו כבר לפני שלוש שנים, אבל נראה
לי כאילו איני מכיר אותו כלל. נראה לי שלפעמים הוא נסחף ונעשה
דרמטי ומלאנכולי. המשפט הראשון שאמר נמוג כבר מזכרוני ועיני
נחו עתה על המלצרית הצעירה שמבט מחייך בעיניה.
לפני כשלוש שנים נפרדתי מאישתי. נישואי הכושלים השניים.
הראשונים בדיחה, השניים טרגדיה. היום, בגיל שלושים ושש, עם
ילדה בת שלוש (הנמצאת חצי שבוע אצל אמה וחצי אצלי), אני תוהה
האם אני הורס את הכל?
בהיתי בפלאפון שעל השולחן. לכמה נשים אני יכול להתקשר עכשיו,
והן תבואה אלי פאב הזה לפני הסגירה? ארבע? לא אולי שלוש או
שתיים בעצם. אך אני שבוי בפרדוכס הציני הזה של: מי שרוצה אותי,
אני לא רוצה אותה. ומי שהיא לא מושגת עבורי, אני מת להשיגה.
כמו המלצרית הזו, ששדיה מרטיטים כשהיא חולפת על פני מבלי
לזכותני במבט. אני יודע שאם תיענה לי, מיד ירד מפלס ההשתוקקות
שלי כלפיה.
מה זה המשחק הזה שבתוכי? מהו הרעב הזה שאיני יכול להשביעו?
בינתיים נתן רואה שאיני איתו והוא מחכה בשקט, כזה הוא. מביט
בשעון, ואני חושב שאני קרוע, קרוע בגלל ההגות האפילה והפולחת
של האיש הזה, שנראה כאילו מישהו לוחש לו טקסט שאותו הוא יורק
בנחרצות שקטה. מה לי ולמוות? ועם זאת אני מרגיש, שאי שם בתוכי
כל הזמן אני פוחד, אוי כמה שאני פוחד, לפעמים פוגש את הפחד,
לרוב לא. ומרגיש משיכה מגנטית אל העולם המוזר הזה של דבריו, זר
אפלולי כגן קסום בשעות הערב המאוחרות. אך מה יש מאחורי השיחים
בגן? ועם זאת, שדיה של המלצרית כאן ועכשיו, כל כך כאן ועכשיו,
בסך הכל חצי מטר ממני, אבל איזה מרחק. והמוות איזה מרחק, עוד
הרבה הרבה שנים, ואולי בעזרת השם לא יקרה לי, אולי. ואני קרוע,
קרוע בינו לביני, בינו לבינה, בינה לביני, די.
הבדיחה היא, שאם אגע בשדיים הללו (אוה אלוהים, אם) הם מיד (או
כמעט מיד) יהפכו לגושי בשר סתמיים, שיד מתאמצת לשה ולשה. ומעבר
לבשר טמון השלד, כמו בשיר שקראתי בילדותי, של אחד: זלמן שניאור
(שנחשב בזמנו ברמה אחת עם ביאליק וטשרניחובקי). הוא כתב שהוא
יושב עם בחורה בגן והם מתנשקים , אבל מאחורי השפתיים החושניות
והעיניים העצומות הוא חש ושומע את חריקת עצמות השלד שלה
ומאחורי עיניה הבורקות והמלאות אהבה, הוא רואה את שני החורים
של הגולגולת. בררר...
חשבתי לכתוב לה פתק. ואולי היא נשואה. לעזאזל, חשבתי, העולם
מלא מלצריות כאלה, אבל כרגע היא היחידה, כמו השושנה של הנסיך
הקטן, ממלאה את מחשבותי בהשתוקקות הנואשת הזו, כאילו היא הכל.
בסך הכל הפאבים בעולם מלאים עכשיו בחרמנים שמלצריות צעירות
מעבירות אותם על דעתם וכל שניה שעוברת הזיקנה והמוות קרובים
יותר, פאקט! אז מה, אז איך, אז כוסואמו...
"תראה", אמרתי לו, "אני בכלל לא אוהב כשאתה מתחיל לדבר בצורה
כזו. זה יקרה לכל אחד מאיתנו. אז מה? לא צריך לעטוף את זה
במעין מיסטיקה קודרת כזו. אפשר לחיות בכיף, וכשזה יגמר זה
יגמר".
"לא", אמר, וקם מן השולחן בפנים רצינות, מוחה את הבירה מזקנו
"כל הזמן אנו מונחים על ידי כוח לא נראה. נדמה לנו שאנו
מובילים, אבל משהו  אחר מוביל אותנו כל הזמן, צמוד לכתפנו. כפי
שאמר אפלטן, אנחנו בעצם חיים הפוך: מתבוננים בצללים ולא באש
שיוצרת אותם, בחיים ולא במוות שמנחה אותם. אנחנו מלאים
וממוקדים בהתרחשות של הרגע, במקום להתמקד בריקנות המנחה את
שישנו. תחשוב על זה", אמר, "מה שחזק, משפיע ומוביל, הוא בדרך
כלל סמוי, ניסתר, חבוי מעבר לפינה, מאחורי הכתף, תמיד שם, ממשי
אבל לא מוחשי. אנחנו מחפשים את החיים, את האהבה, אבל אלה כולם
נגזרים ונפעלים של מה שאיננו. כי הלילה יולד את היום ולא
להיפך, מאפשר לשעות היום להפציע ואחר כך אוספן ועוטפן  ומנחה
את היום אל סופו, שהוא הלילה עצמו. כך גם אנו נבוא מן הריקנות
ונשוב אליה. וחיינו אינם אלא אפיזודה חולפת בים של אין. מה
שהכי משפיע עלינו הריהו הכי פחות מודע לנו וכשהוא נעשה מודע
לנו, אנו מתעוררים.  וובקטע של המוות, התעוררות מן השאננות של
החיים היא המפגש עם סיומם".
התבוננתי בו; אף קטן, כרס קטנה, קצת מקריח מאחור, מחר יקום
לעוד יום עבודה, יהיה עוד פרצוף  אטום במכונית סתמית בפקק
גדול. החיים, חשבתי לעצמי, חזקים מן ההתפלספות הדיכאונית הזו.

נפרדנו בפתח, הוא חזר לאשתו, מחר בבוקר יפתח שיעור בתנ"ך בכיתה
ט' בתיכון עירוני ד' וכשיחזור הביתה אולי ינסה לכתוב עוד כמה
שורות בספר הפרשנות שלו על איוב.
כנראה יעברו  עוד כארבע חודשים עד שארים לו טלפון וארצה לפגוש
אותו על כוס קפה או בירה. אני עם שיר השירים בחלצי הבוערים,
הוא עם קוהלת במוחו היוקד.
חשבתי לחזור לפאב עכשיו, אולי... והנה זוג עבר על פני, שניהם
במדים צעירים. אולי סיימו את המשמרת עכשיו בקריה. התנשקו חזק,
ממושכות, כאילו אין עולם מלבדם. חשתי כאב במרומי החזה.
דבריו של נתן הדהדו בדרך למכונית, אבל מטושטשים. אחרי הנשיקה
הזו, המוות נראה עכשיו רחוק מאוד.


גבריאל רעם







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לספר התורה יש
רק התחלה ואין
סוף. כך גם
לחיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/10/02 21:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל בן יהודה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה