כל הילדותיות הזו כבר עלתה לי על העצבים. או שזו אני שמתבגרת
מהר מדי או שכל החברים שלי מתבגרים לי מול העיניים, ואני מעין
אמא כזו שלא מסוגלת לסבול את זה. כבר ממזמן אני מעשנת, ושומרת
על זה בלב. כי כל האנשים האלו, שקוראים לעצמם חברים שלי,
הכניסו לי לראש שזו רק פוזה ושמי שמעשן טיפש. ועכשיו הם
מתחילים עם זה בעצמם- ואני לא יודעת על מי אני יותר כועסת ,
עליהם שהכניסו לי רעיונות טיפשיים לראש, או עלי שהאמנתי לכל
הזבל הזה שמכרו לי ילדים עם דפוסי התנהגות של בני חמש לראש,
שרק פחדו לעשן עד היום.

באותו היום הלכתי למעין, "לדפוק קצת ת'ראש" עם בוז ועוד כמה.
וברגע ששאלו איפה כל האלכוהול כולן התחילו להסמיק בטירוף ומיכל
ממולי הוציאה "וואי, שמתאים לי להשתכר עכשיו" ממש כמו איזו
אלכוהליסטית ששותה כבר עשרים שנה. איך שנאתי את הקטעים האלו,
שכולם מתים כבר להתבגר ואף אחד לא מבין את עולמם הצר אופקים של
המבוגרים, לצערי אני כבר החלתי נשאבת לתוכו יותר מפעם. "תביאי
איזה 40% שישרוף לי ת'פה" קרין שלפה מהקצה השני של החדר.
ואיתי, שמשום מה החליט לעשות לנו טובה  לבלות איתנו הפעם,
במקום עם החברים שלו, שמא העיפו אותו מהחבר'ה שלהם או שסתם הוא
נהנה להתחכך בחברתן של בנות מתוסכלות מינית שמתות כבר להתנסות
בכל דבר אפשרי. ובפנים כל אחת מהן יותר פחדנית מהשניה. צעקות
תשומת הלב כבר העירו את השכנים, וטלפון זועם הרגיע קצת את
ה"בנות שלי" שכבר החלו במסען  אל עבר הריסת הכבד שלהן ב40%
לפחות.

איתי יצא עם מיכל החוצה. "לאן זה?!"  מעין שאלה בפנים חיוורות
שכבר העידו על העובדה שהיא עומדת להקיא. אנורקסיות ושתייה זה
לא הולך ביחד, גם לא אוכל, אבל מילא. הנחתי שהיא לא אכלה כלום
כל היום וכל האלכוהול הזה יעשה לה רע, בדיוק כמו שהוא עשה לי.
"אנחנו יוצאים קצת, את יודעת בשביל מה" מיכל אמרה בהרמת גבה,
שתגרה את שאר הבנות להכריח אותה להגיד לאן היא הולכת עם איתי
ומה היא מתכוונת לעשות. איתי הוציא מצית חייך ומשך אותה החוצה.
"טוב עפנו" היא צעקה מבחוץ וכל הבנות נשארו משותקות מביטות אחד
לעבר השנייה, כאילו מזועזעות למראה העובדה שמיכל מעשנת ועוד עם
איתי. משפטי רכילות קלים כגון "היא מגעילה אותי" או "נמאס לי
מהפוזות האלו" עלו מכל עבר כשכל אחת מהן בתוך תוכה בעצם מתה
לחליף עם מיכל.
כשהם חזרו כולם ניסו להתעלם, והמשיכו לשתות תוך כדי דיון מתמשך
על סגריות. הריח של הקנאה כבר חנק אותי מכל כיוון, ונרדמתי על
הספה.

כשקמתי כולן כבר היו שיכורות, מיכל גמרה עם איתי שתי חפיסות.
מעין הייתה בשירותים מוציאה ממנה כל טיפת אלכוהול אפשרית, ועוד
כמה שאריות אוכל שבוודאי-וסביר להניח שהיו בגוף שלה עוד מהמאה
הקודמת לפחות. העיניים של קרין היו נפוחות כנראה כי בכתה כל
הלילה, כוחו של הרגל, וכל השאר ישנו במרוכז בסלון הגדול. הלכתי
לשירותים,"תמשיכי ככה. ותזהרי, את עוד עלולה להשאר בחיים."
אמרתי לעצמי בלב- רוצה שמעין תשמע ותבין כבר. יצאתי משם. לא
יכולתי לסבול את זה, כל יום שעובר, אני נמצאת איתן. בלתי נראית
אך רואה אותן מתבגרות לי מול העיניים, ומה כבר אני יכולה
לעשות. אמא מתה שכמוני.
ה"בנות שלי", שהיו איתי עד הרגע האחרון שלי עושות את כל
הטעויות שהספקתי לעשות בעצמי. ורוצה להגיד להן, אבל לא יכולה,
צורחת להם בקול שקט, "למדו מהטעויות שלי- לא תצליחו לחיות כל
כך הרבה זמן כדי לעשות את כולן בעצמכן."