ניצבתי רועדת, זאת הפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה.
המשימה אפשרית... אני מניחה... אבל יש סיכונים.
שיחזרתי בפעם המי יודע כמה את כל מה שעליי לעשות.
כמה פעולות פשוטות.
פשוטות... כן בטח! אולי בראש.
אך הרעד אינו מפסיק.
נשימות עמוקות, אני אומרת לעצמי, תנשמי ילדונת זה חשוב.
אני נצמדת לפינת הקיר, מתכופפת לישיבה, עכשיו לא נותר עוד
הרבה, רק החלק הקשה, במזל תוך שעה אני מסיימת... אני מקווה.
בודקת שוב אם הכל עליי: פנס, תיק, מפתחות... כן הכל נמצא.
טוב, עכשיו חשוב מאוד לזכור בדרך, לא להעיר בטעות את אח שלו,
זה לא יהיה נעים.
אין הרבה זמן לבזבז, כבר 4 לפנות בוקר, והאור יפציע בקרוב,
קדימה צריך להזדרז.
בחושך המוחלט, אני מרגישה מכווצת, אולי כי השחור הוא צבע בולע
ואולי כי אני קטנה קטנטונת, תמיד אהבתי את זה ועכשיו יותר
מתמיד.
הוא ישן עכשיו, פניו רגועות, שלוות, בקצה זוית הפה שלו חיוך
קטן, הוא בטח חולם עכשיו חלום מתוק... ואילו רק היה זה עליי.
די! אני פוקדת על עצמי, אני צריכה להתמקד במשימה.
טוב עכשיו איפה הוא יכול להחביא את זה? אני מגששת בדממה, עוצרת
לרגע לחכות שעיני יתרגלו לחושך.
קרני אור ירח זעירות נכנסות דרך חריצי התריס ושוטפות את החדר
באור כסוף.
מראה מדהים אך אסור לעצור, יש לזכור את המשימה, אני שוב משננת
לעצמי.
כמה קל להשבר: לשבת על הכסא להסתכל על הירח, ללכת הביתה או
להכנס למיטה לידו להתעטף בשמיכה ולישון, צמודה אליו.
די! אני פוקדת על עצמי שנית, בקצב כזה אני בחיים לא אצליח
למצוא את זה, והוא לא יחזיר לי.
זה לא נחשב לגניבה נכון? אני תוהה, בעצם ברור שלא, אחר הכל זה
מלכתחילה היה שייך לי.
אני פשוט מחזירה את זה לבעליו החוקיים.
אולי בארון? אני מחליטה.
פותחת בשקט בשקט את דלת הארון.
אצבעותיי נעות על החולצות הנעימות עם הריח שלו שתמידכל כך
אהבתי, והנה החולצה שהבאתי לו, פעם.
טוב, זה לא פה אולי בספרייה.
פה צריכים להזהר, הכל פזור ומבולגן, הברכה שהבאתי לו, המכתב,
הכל כאן, אך זה לא פה.
אוף! זה בהחלט מתיש.
הנה... נדמה לי שראיתי את זה.
סוף סוף! אני מתקרבת לשולחן המחשב.
הוא לא היה מחזיר, זה נוח לו יותר כזה אצלו, למרות שאת שלו
החזרתי כמעט ישר, כשביקש, אומנם בעצב וכאב אבל החזרתי.
פה קרוב לקצה המיטה, בקופסה קטנה נמצא... הלב שלי.
אני לוקחת אותו ומחזירה למקום, ייקח לו זמן, אך הוא יעבוד שוב,
אני מקווה.
את הקופסה אני משאירה ריקה... הוא יבין את הרמז.