אלפי שנים. לפני אלפי שנים היגר אברהם אל ארץ כנען, שהייתה
ישובה עובדי אלילים, בכדי להוליד את העם שעבר מאז את כל מה
ששום עם אחר לא עבר מעולם. אז האנושות עוד לא הייתה מפותחת
כהיום, חיה יותר בהרמוניה ובהשלמה עם הטבע, הייתה טובה יותר
במובן מסוים.
כיום השתלטו בני האדם כמעט על כל מטר רבוע של יבשה.

מדינת ישראל, לקראת שנת 2003.
פיגועים, טרור, אלימות, רצח, אונס, הפגנות, סכנה, אבטלה,
מהומות, מלחמה, פוליטיקה, כיבוש, עוני, מוות.
שלנו. המדינה שלנו.

כבר אלפי שנים, מאז תקופת האבות (ואף האתאיסטים המושבעים
שבינינו אינם יכולים למצוא נקודה אחרת בה נולד העם היהודי) חיי
עם ישראל אינם קלים. מתעמרים בנו מאז תולדותנו, נלחמים בנו,
מקשים עלינו, כובשים אותנו, מנסים להשמיד אותנו, וכל זאת רק
משום שאנחנו ונים. אז, בתקופה העתיקה עמוסת הדעות הקדומות
והאמונות האליליות, שנאו אותנו משום שהיינו הראשונים שפיתחו דת
מונותיאיסטית, והחלוצים נחשבו מאז ומעולם למטורפים. באותם ימים
היסטוריים כבשו אותנו ונלחמו בנו כל כך הרבה פעמים ועברנו כל
כך הרבה תהפוכות עד שכל ספרי התנ"ך אינם מספיקים להכיל את
כולן. אך שרדנו. שרדנו, משום שהאמנו בעצמנו, באחדותנו, שתמיד
הייתה מעורערת האמנו שלמרות הכל איננו צריכים להשתנות. הגלו
אותנו- וחזרנו. כבשו אותנו- ומרדנו.
בתקופת הגלות השנייה, כאשר התפתחו הדתות המונותיאיסטיות
האחרות- הנצרות והאיסלם (שנולדו, למעשה, מהיהדות) השנאה לא
הפסיקה.
פגעו בנו, משום שנותרנו בייחודנו, משום שרובנו לא הסכמנו
להתבולל, שמרנו על אחדותנו. הרגו אותנו, עשקו אותנו, הדביקו
לנו סטריאוטיפים נוראיים. אך שרדנו, בטחנו באמונתנו. ובנקודת
השפל, בה ניסו להשמידנו בהמונינו, גם אז שרדנו. באבדות קשות
וזיכרונות נוראיים, אך ידענו שאסור לוותר. ומן התהום הנוראים
אליה נזרקנו, למדנו. חזרנו למקום היחיד בו לא ישמידו אותנו,
שכן הטראומה שעבר העם היהודי הייתה כה קשה שהבנו שאי אפשר
אחרת. חזרנו לארץ ישראל.
כבשנו אותה במו ידנו. היינו מעטים אל מול רבים, תחילתו של צבא
לא מפותח מול צבאות חמשת מדינות ערב. וניצחנו. ניצחנו, כי לא
רצינו לוותר, כי אמונתנו הייתה חזקה, כי היינו מאוחדים.
וקיבלנו את רצוננו זה אלפיים שנות גלות ארוכות. ארץ משלנו,
מקום משלנו, עצמאות. מדינת ישראל.
ולא הגענו אל השלווה והנחלה. גם במקום משלנו השנאה לא הפסיקה,
משום שאנו שונים. תמיד נהיה שונים. אך התגברנו על המלחמות,
המצוקה הכלכלית, הסכסוכים. התגברנו, משום שידענו שזה המוצא
היחיד שלנו. ועתה, כשמנסים לקחת שוב את המדינה שלנו, פיסת
האדמה היחידה בעולם ששייכת לנו, לעם היהודי, שיש לו זכות לקבל
טריטוריה משלו ככל עם אחר, האם נוותר?  האם נברח אל השלווה
הזרה של חוץ- לארץ, ונשב במרפסת מוצלת בבית נופש באירופה עם
כוסית ברנדי ביד כשנדע שוויתרנו על נחלתנו היחידה? האם נחזור
לשוטט בחוסר נוחה בארצות העולם, להידחות בכל מקום משום היותנו
שונים? רק משום שההגנה על הדבר היקר לנו מכל הפכה קשה מדי?


עד כיתה ד' למדתי בבית- ספר דתי. החדירו לי שם שורשים עמוקים
של אמונה ומסורת, שורשים שלא ייקטעו לעולם. גם כשעברתי בית-
ספר וגילית עולם מסוחרר של ג'ינסים, מוזיקה סוערת ואנשים
אתאיסטים, המאמינים ביהירות שאין כוח בעולם העולה על כוחם של
בני- האנוש, והחלטתי שעולם זה מתאים לי יותר, לא נקטעו שורשי
האמונה. איני מזלזלת באלו שאינם מאמינים (מרבית האנשים שאני
מכירה הם כאלה), אך יש בי מעט רחמים אליהם. החיים ללא אמונה
נראים לי אכזריים, בלי התקווה שיש סדר מסוים לדברים, שמישהו
מכוון אותם מלמעלה. אך כשעברתי לאותו בית- ספר חילוני בעיירה
קטנה במרכז (פרטים נוספים בפרגמנט "גרין הילס") נתקלתי במקרה
כה קיצוני של אתאיסטיות עד שהוא נחקק עמוק בלבי. ילד אחד
מכיתתי לעג לי בלי סוף משום שבאתי מבית- ספר דתי. הוא הטיח בי
דברים מעליבים ונוראיים, שאין זה המקום לציינם, אך הייתי
מזועזעת מכך שילד ישראלי אומר אותם. מלבד זאת, הוא ציין שאם
ייוולד לו פעם ילד הוא מעדיף שהוא לי יהיה יהודי, ושאין לו שום
קשר לארץ ישראל או לדת היהודית.
כיצד נוכל לשרוד, אם אין לנו קשר למקום בו אנחנו חיים ולעם
אליו אנחנו משתייכים. כיצד נוכל לשרוד עם אנחנו מאבדים את
עצמנו, את הדבר העמוק ביותר- השייכות לעם ולדת? אני לא מבינה
בפוליטיקה, ולא לוקחת שום צד בויכוח על כפייה דתית, אבל אני כן
יודעת דבר אחד:
יש לנו מדינה אחת. עלינו לשמור אותה, ואנחנו יכולים לעשות זאת
גם בלי לסלק עם שלם וזר ממנה או להיכנע לפשרות לא הגיוניות
שיביאו עלינו את סופנו.
יהודים, ערבים, חילוניים, דתיים, שמאלנים, ימנים, אשכנזים,
ספרדים, מזרחים- אני מאמינה שכולנו יכולים לחיות כאן ביחד, רק
אם נאמין.
רק אם לא נוותר.
תחשבו על זה.
מאת מאיה בלו, ישראלית גאה