אני ואסף לוץ ישבנו האחד מול השני על כיסאות פלסטיק מעוצבים
בתוך קניון מעוצב שותים קפה מעוצב בכוסות מעוצבות ונוגסים
בעוגיות חמאה מעוצבות. הרבה זמן שלא נפגשנו וכעת החלפנו חוויות
על החיים שכל אחד מאיתנו עיצב לעצמו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו
בשכם לפני יותר משנה.

אסף לוץ ואנוכי מכירים כבר הרבה שנים. התגייסנו באותו היום,
לאותה יחידה. שירתנו ביחד באותה הפלוגה ועברנו ביחד את
האינתיפאדה הראשונה וגם את השנייה ובכל שנה נפגשנו למשך כמה
שבועות במילואים.

אסף היה בהודו וגם ניסה את מזלו באמריקה, אך חזר.

כעת הוא ישב מולי משנה תנוחה כל כמה שניות, מנסה למצוא מיקום
נוח לרגליים הארוכות והצנומות שלו מתחת לשולחן שהיה מעוצב עבור
אנשים סטנדרטיים. אחרי כמה רגעים של ניעה עצבנית מלווה בקולות
שבר, הוא התמקם במין תנוחה מוזרה. התחת בחצי סיבוב שמאלה, הגוף
בארבעים מעלות ימינה, הרגליים משולבות האחת מעל השנייה והראש
מופנה קדימה לעברי.

מהפאוץ שלו הוא שלף חפיסת סיגריות כאמל, הוציא אחת והדליקה תוך
שאיבה נמרצת והוצאת ענן עשן מלווה באנחת רווחה. הוא היה האדם
היחידי שהכרתי שלא היה אכפת לי שיעשן לידי, אולי מפני שבלי
סיגרית כאמל ביד, אסף לוץ היה חדל מלהיות אסף לוץ.

הוא לקח עוד לגימה מהסיגריה וחיפש עם עניו מאפרה. זו כמובן לא
הייתה על השולחן מכיוון שאסור לעשן בקניון. הוא איפר לתוך כוס
הקפה שכבר הייתה כמעט גמורה בכל מקרה.

"נו בסדר, גם אצלי הכל די חרא", הוא השיב לי ובכך סיכם את
חילופי הדברים בינינו בעשרים הדקות מאז שהתיישבנו ואני לא
סתמתי את הפה. "תשמע!", הוא אמר, "אני לא יודע מה לעשות. נמאס
לי לעבוד בעבודות זמניות, נמאס לי לחפש את עצמי, נמאס לי
מיחסים זמניים. אני רוצה למצוא עבודה קבועה, עם משכורת קבועה,
ביטחון. אני רוצה לקנות מכונית, לסגור את המינוס, להתחתן. אני
רוצה ילדים. אין פתרון אחר", הוא קבע ומעך את בדל הסיגריה אל
תוך תחתית הקפה הנוזלית, "חייבים לשדוד בנק".

"אני אתך", עניתי בלי להסס, "זה בדיוק מה שאמרתי לאשתי אתמול
בלילה. זה גם נורא פשוט", המשכתי, "הפקידים פשוט נותנים לך את
הכסף. הבנק מבוטח בכל מקרה. וחוץ מזה . . . ", הרי היה חייב
להיות רציונאל לשיחה ההזויה הזו, "חוץ מזה, מאז האופנובנק זה
נהייה באופנה שחברה בני שלושים ואחד, ככה פחות או יותר, שודדים
בנקים. הרי כולם מבינים שאין להם ברירה אחרת".

"נכון", הוא המשיך את דברי מהיכן שהפסקתי, הפכנו להיות מוח
אחד, "נכון, מה אנחנו פראיירים?" שאלה רטורית, "אנחנו עובדים,
לומדים, עושים מילואים, משלמים מיסים, צורכים דברים מיותרים
ובוחרים מר"צ. כל המדינה על הכתפיים שלנו. ומה אנחנו מקבלים
חזרה? כלום, כלום, זין בעין". בידיים רועדות מעצבים הוא הוציא
סגריה נוספת מתוך החפיסה והכניסה לפה, את המצית אחז בהיכון ביד
השנייה. "אפילו לדמי אבטלה אנחנו לא זכאים מכיוון שאנחנו
סטודנטים. יענו, אומרים לנו, תעבדו תלמדו, תשכירו דירה, תשלמו
ארנונה, אבל. . .  אבל כאשר אתם בצרה, כאשר אתם נופלים על
הפנים, אל תצפו לקבל את הזכויות שלכם, לאאא, שההורים העשירים
שלכם יעזרו לכם", הוא אמר בקול מספיק חזק שגרם לשנינו להביט
לרגע לצדדים אם מישהו שמע.

"ולא רק זה", המשכתי בעודו מדליק את הסיגריה ויוצר קיר עשן
טנטטיבי ביני לבינו, "אנחנו נטולי ייצוג, אנחנו הכבשים השחורות
של המדינה. לא עשירים ולא עניים, משכילים אך נטולי חוכמת חיים,
מבוגרים אך תלויים בהורים. הכי קל לדחוק אותנו לפינה, אנחנו לא
נצא להפגין. הממשלה המזוינת נותנת הכל לחרדים ולמתנחלים
הכולרות מכיוון שהם יודעים לצעוק. ועוד מה. . . ", מרוב
התרגשות נזל לי מעט קפה מהצד של הפה ונחת על הדש של החולצה
המעוצבת שלי, "ועוד מה", הוצאתי מגבון לח מהפאוץ, "עוד מגייסים
אותנו חודש בשנה על מנת לחרף נפשנו עבור אותם כולרות פרזיטיות
שמרמות אותנו מהמשאבים שאמורים לזרום אלינו", ניקיתי בעדינות
את דש החולצה על מנת לא לגרום נזק לבד העדין.

"הוצאת לי את המילים מהפה", הוא הרים את ידו ושפשף את עינו
השמאלית שנכנס אליה עשן. "אנחנו חוט השדרה של המדינה, אנחנו
מקיימים אותה", . . . "היא שלנו" . . .חשבתי שאמר . . . "ותראה
מזה, אנחנו עובדים כמו חמורים . . . נו טוב, חוץ ממך, אתה לא
עובד", הוא התכוון אלי, "כן, אבל אני לומד", מיהרתי להציל את
כבודי האבוד, "נכון, אתה לומד. אתה לומד בשביל המדינה . . .
ובין עבודה לעבודה", הוא המשיך את טעונו, "ושיעור לשיעור,
אנחנו עושים מילואים. ומה הם עושים, אהה?", הם זה הממשלה,
המדינה, הדוסים וכו', "הם מעבירים סכומי עתק לתלמידי הישיבות
הקקות האלו שכל היום רק מאוננים ולומדים. נמאס כבר! נמאס". הוא
התרומם בזעם לוקח את השולחן עמו, "בוא נעשה את זה, אין מה
לחכות יותר, קדימה!. מה יש לנו להפסיד? הכל גם ככה בקנטים.
אנחנו בחובות, אין עבודה, המדינה מזיינת אותנו, הממשלה נטשה
אותנו, הדתיים צוחקים עלינו. מה נשאר?"

לא נותר מה לומר. מה יש לנו להפסיד באמת? (ראה פרק א'). קמתי
מולו בדיוק בזמן לחטוף בפנים ערימת עשן סמיכה. "קדימה",
סיכמתי, "נלך".

עזבנו כעבור עשר דקות, כאשר המלצרים חזרה עם כרטיסי האשראי
המעוצבים שלנו והשארנו גם טיפ.

אני ואסף לוץ עמדנו מול פקיד הבנק. אנחנו כבר החלטנו, אין דרך
חזרה, הגענו לתחתית ואין כבר מה להפסיד. "תן לי 25 אלף", אמרתי
בקול מלא ביטחון. "לא, יודע מה, שיהיה 30", "ואני רוצה 40",
אמר אסף בטון שלא השאיר ספק שווי מין ביזנס.

"אין בעיה", אמר הפקיד בחיוך, כפי שחזיתי, "יש לנו בדיוק מבצע
על הלוואות לסטודנטים: רק 18% ריבים פריים ו4% שנתי על הקרן.
אה, ומקבלים גם מתנה, שובר של 70 שקלים לקניות בריקושט. דרך
אגב, עם ההחלטות החדשות של הממשלה, אני חייב לשאול: אתם עושים
מילואים?".

יצאנו מהבנק סחוטים ומבוהלים. שוב הבנק שדד אותנו.