[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אליק אוסטר
/
אופליה


רק לא כפרח
על פני המים,
רק לא כזר הדס
על פני המים.

כאבן
שנפלה
וצללה

ושלושת עיגולי
על פני התהום -
אני
אהבתי
והקללה.

(אופליה/ לאה גולדברג)






(היא)

ואם להיות רק דמות שולית נבגדת, להיות רק כדי להיאבק - לילה
לילה - על מחיאות הכפיים, רק בשביל לחכות לגופו הנמרי על אדן
החלון, רק כדי לסרב להאמין שהוא כבר לא יופיע...
אז לא להיות.
וכי חיים ומוות ביד האהבה? וכי שיגעון ממית, או מחייה?
הבלים.

(בביקורה הקצר בתמונה השישית המלכה לא יכלה להשגיח בזה, אך לו
הייתה כורעת על גדות הנחל הארור ההוא ולוגמת ממימיו - כאילו
שלרגע היא אינה מלכה, כאילו שלרגע אין קהל - היה טעמו של הרעל
המר-המשכר צורב את לשונה. היא הייתה מזהה מיד.)
ייאוש.




(הוא)

הים שיחק בו: משך ודחף אותו, שאב אותו לתוכו במערבולות בלתי
נגמרות וזרק אותו מעלה בגלים גדולים. הוא נאבק בכל כוחו בשביל
להמשיך לנשום, בשביל לצוף, ולו לרגע, בשביל להגיע סוף-סוף לחוף
מבטחים. כשמצאה אותו ספינת הדייגים ההיא, כבר היו שניהם, הוא
והים, שואפים ומתנשפים.
לרגע בירך את מזלו הטוב, אך כשראה את המבט השואל בעיני
הדייגים, את התמיהה המרוחקת שלהם, ידע: לא יוכל להתחמק. הוא
חייב לספר; לתאר את הספינה היפה ביותר שראה מעודו, לתאר את מסע
הבלהות, את הפחד האילם בעיני הקברניט, את משחק הטביעה האכזרי
של הים.
הוא הרי סופר.
אבל כשיעצום את עיניו לספר את סיפורו הרי יוטל שנית לגורלו בלב
הים, להילחם בכוחם של המים ובמלח שאוכל את עורו ושורף את
פצעיו. האם יוכל להבטיח לעצמו שכשיפקח את עיניו שוב ימצא את
עצמו על סיפונה של סירת דייגים, ולא בקרקעית האוקיאנוס?
על אף הכל, הוא חייב להיזכר. הן לא הייתה שם רק טביעה. הייתה
גם התשוקה ההיא, הנוראה, שאין להשביעה.

"... כאילו לבבו חישב להישבר ובא קיצו פתאום. אזי הרפה --- "




(היא)

הוא מסתובב עכשיו בלהט, מבעד לוילון אני שומעת אותו צועק מילים
שכבר שמעתי פעמים רבות. עיניו עדיין מצליחות להעביר קרירות
נחשית-מתפתלת בגבי, נשימתי הופכת פתאום לשטחית ומהירה. אני
מביטה בו שוב (אלי שבשמיים, כמה שהוא יפה).

קוראים בשמי. בעוד כמה רגעים אני אעמוד שם, מולו, חייבת להיות
שקטה וממושמעת, לשאת את הספרים בהכנעה, לקוד לפניו ולקחת את
חלקי הקטן במשחק שאת כלליו הוא קובע.

"ומה שלומך, נסיך, כל אלה הימים?" (חיוך מתוק. קידה. להביט
ברגליו, לא בקהל.)

והוא יצחק, ובגסות הוא יהפוך את לבבי כילד המשחק בים בקונכייה
ריקה, דוחף אצבעותיו השמנמנות לתוך ליבה בסקרנות תמימה
ומגושמת, לבדוק האם נותר בה משהו חי.

אכן נותר, נסיך!

אך לא. לשתוק (בהכנעה) כשהוא מוביל אותי בפיתולי לשון ומשחקי
מילים, ומשחק בי, ומשליך אין-חפץ. כשהוא יצעק "אל המנזר לכי,
וחיש מהר. שלום!" אל מול דמותי המתקפלת בעצמה, אישה אחת תבכה,
בכי חרישי, בפינת האולם. נדמה שזו תמיד אותה אישה, אי שם בסוף
השורה השמינית, יושבת לבושה במעיל ומטפחת דהויה בידה.
בהצגות הראשונות הייתי מחפשת אותה אחרי ההצגה, וגם בהפסקה שבין
המערכה השלישית לרביעית. לשווא. היא הייתה נבלעת בתוך הקהל,
גברים ראוותניים ונשים בתלבושות צעקניות, שהיו כל כך עסוקים
בלהרשים זה את זה במהלך הערב, עד שלעיתים נדמה כאילו הם המופע
העיקרי ואנחנו רק צופים בו מרחוק.
פעם אחת ויחידה הצלחתי לראות אותה, מרחוק, באותו מעיל מוכר.
היא ישבה על ספסל ליד השירותים וכתבה - או נכון יותר, מחקה -
שורות, מתוך 'המלט'. קפאתי. השיגעון שבמעשה, הזעם שבכל משיכת
עט חזקה, הדמעות שנצצו בעיניה - נסכו בי חרדת קודש משתקת.
רציתי לגשת אליה, רציתי לכרוע בפניה ברך, רציתי לחבק אותה.
רציתי לבכות אותו אל תוך המעיל הדהוי שלה.
פתאום, כמו מכת חשמל, גיליתי שאינני מכירה אותה כלל. מרחוק,
הכרתי רק את המעיל שלה. אפילו את פניה לא זיהיתי. הזרות הפחידה
אותי. בהינף אחד של דלת, חזרתי אל אלסינור, אל הטירה המוכרת,
אל שפתיו הנושכות של הנסיך.
עם הזמן למדתי לחכות לבכי החרישי, כמו דיאלוג סמוי בין שתינו,
כמו אישור שמה שמתרחש על הבמה יש לו גם קיום חזק מאחוריה. אחר
כך כבר שכחתי אם באמת הייתה אישה כזאת, או אם אני בודה את הבכי
מליבי.

(את הנסיך זה שיגע. הוא הקריא את הדיאלוגים שלו בלהט גובר
והולך, עד שלפעמים חששתי שהוא הולך להישרף על הבמה. נמסתי לכל
תנועה שלו, לכל מבט תועה. הקהל מחא כפיים בטירוף, מעריצות -
וגם כמה מעריצים, למרבה השעשוע - היו שולחים פרחים ושוקולדים.
אבל איש מעולם לא בכה. גם לא כשגסס על מדרגות הטירה. ומכל
ממתקי התשוקה, היה הניצחון הזה על כוכב-הערב, המתוק ביותר.)

לעיתים, כשחשבתי על האישה ההיא, חשבתי שאלו הם בעצם חייו של
שחקן. להצליח לגעת כל-כך קרוב, ולהישאר כל-כך רחוק.
וגם בזה יש קסם.

"...והנה פיגם בשבילך. והנה גם בשבילי... אך עלייך לשאת את
פיגמך בדרך מיוחד; "




(הוא)

באוטובוס, בדרך לאילת. אני נשען על החלון. מולי נפרש מכתש
רמון, על האשליות שבסלעים שלו, על הצבעים הבלתי אפשריים שלו,
על נוף הירח הזר והמושך. קרוב, מולי, כיסא. וממש על הכיסא
ממול. העיניים מוסתרות במשקפי שמש שחורים, ספק ישנות, ספק
עוקבות אחר עיניי.
העיניים שלי נודדות בין הגוף האלוהי ממולי, לבין הבראשית
שמאחוריו. רצות כמו עכבר במבוך.
פעימה. עיניי מלטפות את הצוואר המתוח שממול, מוטה אל החלון.
מבט חשדני במשקפי השמש. האם העיניים שמתחת מסתכלות עליי מביט
בהן, שואב אותן? פעימה. אסור להסתכן. הרים חרוטיים שחורים
זועקים מאחורי המרפק ממולי. פעימה (חזקה יותר הפעם. אני מרגיש
אותה בתוך הגרון). המרפק, היד המושלמת, סנטר חצוב בשיש, כמו
פרפר מיואש, מתקרב אל האש. שוב משקפי השמש. יד שמאל מתמתחת
פתאום. פעימה. פעימה. האם ייתכן שנתפסתי? במרחק מתפתל נחל
אכזב. קירות סלע צרים מתפוררים ומתפזרים עם השפך, החוצה. גונב
מבט מהיר לכיוון הבטן. החולצה התקפלה קצת, כמעט רואים את העמק
הקטן של הטבור. בודק שאף אחד לא הסתכל עליי. פעימה. מביט
בתלוליות החול האדום ששטות הלאה מהכביש. עוצם עיניים לרגע,
מנסה לדמיין את שתי התמונות יחד, בלי להתמקד על אף אחת מהן.
פוקח את העיניים. פעימה. סלעים נוגעים בשפתיים, שיער מתבדר על
הרים. חיוך קטן. מה לא הייתי נותן בשביל לראות מה קורה עכשיו
מתחת למשקפי השמש הארורים האלו.
אני חושב, הייתי מוכן שהזמן יעצור עכשיו. אף פעם עוד לא רציתי
כל כך לשלוח אצבע ולגעת. כמו במים, כמו באש, כמו בפסלים של
מוזיאון. להיות חלק מזה. אבל הכאב הזה, כאב בחזה של תשוקה בלתי
ניתנת לגישור, אף פעם עוד לא היה כל כך יפה. אף פעם עוד לא
הייתי רחוק כל כך וקרוב עד כדי ממשות.

"- היו ימים ואהבתיך.
- אכן. נסיך, נתת לי ידיים להאמין בכך."




(היא)

יש כסא בשורה הראשונה, שהבמאי שומר במיוחד בשבילי. אני שוטפת
את האיפור, מחליפה את שמלות המשוגעים בחלוק פשוט, ומגששת באפלה
אל כסא אחת-עשרה. בשורה הראשונה יושבים בדרך כלל רק קרובי
משפחה של צוות התיאטרון, לפעמים גם איזה קשיש שהצליח להתגנב
קדימה בלי לעורר את חמתו של הסדרן. אני משתדלת לחלוף על פניו
מהר, אבל הוא בכל זאת רוטן בקול על "הצעירים של היום שאין להם
כבוד מינימאלי לתרבות אמיתית", לא מצליח לנחש שלפני רגע בלבד
בגד בי עץ הערבה הבכייני ההוא ---
"בגדיה נפרשו", מספרת לו המלכה בקול נשבר, "ורגע כבת-ים נשאוה
על המים". אני עוצמת את עיניי. מרחוק, אני רואה אותי מטפסת על
העץ מעל הנחל, רואה את הענף הבוגדני. אני יכולה לצעוק, לכל
הפחות להזהיר, עוד רגע, עוד רגע --- אינני אומרת דבר. גם המלכה
השתתקה כבר. פתאום צרחה. השמלות נפרשות על המים, כמו בלונים
פורחים ענקיים, אני מפסיקה לצרוח. שקט. כל כך יפה, עד שלרגע
נדמה שזה כבר לא יוכל להסתיים רע. אני עוצמת את עיניי. הדברים
היפים באמת מתרחשים מאחורי הבמה, ולא מעליה.
הגברים עכשיו מדברים הרבה. אני אינני מקשיבה. כל כך הרבה מילים
במחזה הזה, כל כך הרבה שורות, נאומים, התרחשויות חסרות חשיבות.
מלך דנמרק נרצח, הוא אמר לי, עיניו הבורקות מביטות בקהל (כמו
שצריך). זה לא חשוב, אני רוצה לצעוק, כל השורות האלה לא
חשובות, דבר איתי, נשק אותי, כתוב לי שוב את המכתבים הנפלאים
ההם. אני שותקת, כבולה לטקסט, מנסה להיזכר במשפט הבא שעליי
לומר בטרם ייסגר הוילון על המערכה. מערכה שלישית, תמונה שנייה,
שורה ארבעים ו--- לעזאזל! אני מוחקת עכשיו הכל, משאירה רק אותי
ואותו, בלי רוחות של מלכים, וגולגולות של ליצנים, ושחקנים
זולים עם משפטים גדולים. להיות, או לא להיות? להיות, אני לוחשת
מאחוריו. תהיה איתי. תהיה שלי. תהיה.




(היא)

הם קוברים אותי עכשיו. אני רואה אותו עומד מאחורי השיח. במין
דרמטיות מוגזמת קופץ לתוך הקבר, נאבק, החול נדבק לעפעפיו. אני
מכירה את הטקסט. ליבי מחסיר פעימה. אני מדקלמת עם המלכה את
השורה שלה. "הו, בני, מה הדבר?". אני צריכה לשמוע אותו אומר את
זה. פעימה.
תצעק---




(הוא)

אהבתי את אופליה.

אהבתי.
את.
אופליה.

אל אלוהים, הייתי אופליה.















(הציטוטים כולם לקוחים מתוך "המלט", מאת ו. שייקספיר, בתרגומו
הקלאסי של א. שלונסקי)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למספריים אין
בסיס כלכלי זהה
לזה של לחם
שיפון.

מיומנו של אחד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/02 0:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה