אני מסתכלת דרך החלון ורואה את הים.
זה יום שבת, אנשים מטיילים, שוחים ונהנים.
פתאום אני מדמה, בין ההמון הזה, אותי ואותך. אתה לובש מכנס
ירוק, חולצה שחורה שהולמת אותך, ואוחז בידי.
אני, בעקבים וג'ינס מחמיא, גופיה צמודה חובקת את שדיי, שערי
פזור כי ככה אתה אוהב, פוסעת לצידך, איתך.
אני רואה אותנו מטפסים על שובר הגלים, נזכרת איך אמרת לי לבחור
סלע, ובחרתי את הכי יפה. איך התיישבנו עליו,
אתה מאחורי, לוחש באוזניי מילות פיתוי, ואני נמסה..
מאיפה צץ הזוג הזה? חשבתי שכבר הטבעתי אותך עמוק במצולות
הזיכרון, ששוב לא תצוף על פני המים ותכאיב לי.
לא יתכן שכל חוף וכל ים וכל יום וכל נשימה יזכירו לי אותך.
אתה איננו.
הזמן אמור להשכיח, לרפא, ובכל זאת הוא עובר ואתה נשאר.
מצחיק שרק בראש שלי אתה נשאר, כי במציאות הלכת כבר מזמן,
ובדמיוני, כן, גם לשם הגעת, אין עתיד מדומה, אין הווה,
רק עבר. גם ממנו איני מכחדת דבר. היית, לא רצית, אז הלכת.
אני לא יכולה, אפילו שאני רוצה, לתת לזוג הזה לרדת מהסלע
ולפסוע אל תוך הים האינסופי של הזוגיות.
הם יטבעו במים הרדודים, אתה תצעד הלאה והיא תשאר מאחור, על
החוף, עם האף בחול הרטוב.
ואתה - תשחה באצילות אל האופק, בתולות ים מקיפות אותך מכל
עבר.
נקישת כוסות זו בזו, לחיים, ואני מתעוררת.
הזוג בים נעלם, ומבעד לחלון שוב אני רואה רק אנשים בטיילת.
אני חוזרת לארוחה המשפחתית, לחיים האפורים, לשגרה ולבדידות.
אבל בראשי הזוג הזה עדיין פוסע, יד ביד, אל הלא נודע. |